התחדשות היא עניין מעניין. לפעמים היא מתחוללת כשאתה לוקח עצמך בידיך, לפעמים מישהו אחר כופה אותה עליך, ולפעמים זו רק מראית עין – חדשה. מבחוץ, נושנה בתוך תוכה. התחדשות ריחפה מעל ערב שבת של חברי האינדיאני ושלי, הערב בו הינחנו, כל אחד מסיבותיו, את ענייניו המשפחתיים מאחוריו, והלכנו ל"לוריין" – מסעדה חדשה, ולמעשה רק מתחדשת, במרכז הוותיק וה׳בע של רמת-אביב.
לוריין היא גילגול של "פביו", מסעדה איטלקית ששכנה ממושכות באותה נקודה. מה התחדש בה? הבעלים התחלפו, פרקט הותקן בחלל הפנימי המזערי, כמה מנות, בעיקר גריליות, נוספו לתפריטה. אה, וכמובן, השתנה שמה. האם כל אלה מצדיקים את ההגדרה "מסעדה חדשה"? בשתי מלים: אין מצב.
הצצנו, האינדיאני ואני, בעיצוב הדל והפשטני, ובחרנו לשבת בחלל החיצוני, רחבה משעממת שתחָמה באקוואריום שקוף ומרוהטת במינימליות. כשהתפאורה מסביב כה סתמית, עלולים היינו, במצבנו, לשקוע בתוגה קיומית, ולכן טוב שפתאום זרחה בשמינו מלצרית מלאכית (נירה, קוראים לה). בשירותה, נראו החיים הרבה יותר אפשריים.
לוריין איטלקית באופיה בדיוק כמו "פביו" ז"ל. המנות הראשונות שלה, לפחות אלה שבחרנו, לא עמדו בציפיות: יקרות ובינוניות. מיסה פוקצ'ה אלה (29 שקל) היא פוקצ'ה לא גדולה, בשמן זית, מלח ים וקצח (וסתם חסה, לא ארוגולה, כמובטח). הגברת הוגשה עם כדור לבנה מוצלחת ועם דבש תמרים (סילאן), שהתגלה כצירוף-הברקה. בלי ספק, הסילאן והגבינה שידרגו את המנה.
האנטיפסטי – חציל חרוך שעטף קישוא, פלפל ושום מבושלים ומוקפצים בגריל – ביאס ברוב מרכיביו. כולם, מלבד הפלפלים הנחמדים, היו חסרי השראה וחסרי חדווה (45). ראשונה אחרונה היתה קרפצ'ו בקר (38), וגם היא לא תשמש נושא לשירי תהילה. קרפצ'ו סביר ולא מסעיר (כמו שקרפצ'ו יודע לפעמים להיות), שעודף שמן זית לא הציל אותו משיממונו.
כמו לוריין, גם חברי האינדיאני בעניין של התחלה חדשה. בין המנות, החלפנו כמה תובנות והגענו לכמה מסקנות בנושא התחדשויות. עוד אנחנו תוהים, האם נצליח ליישם את לקחינו העמוקים בחיינו הבאים, הגיעה מלצריתנו הקסומה כשהעיקריות בידה. מיד השלכנו את החיים לצד והתמקדנו באוכל.
העיקריות בישרו עליית מדרגה. האינדיאני פשט על דג דניס בשום, לימון ושרי (69), ומצא אותו מוצלח למדי – טרי, עסיסי, עדין ועשוי בחוכמה. הפטוצ'יני פירות-ים שלי (פרוטי די מארה בשפת המקור) היה סימפטי. פסטה מהזן הרך, ברוטב שמנת וזעפרן לא משתלט מדי, בתוספת שרימפס ומולים רעננים וקלמרי קצת פחות. מנה גדולה, ייאמר לזכותה (54).
על רקע שבטי וטעם אישי, האינדיאני אינו איש של קינוחים. בכל זאת, אירחתי אותו בטרטופו שהזמנתי (24). זה לא קרה בזכות נימוסי השולחן של אוכל הכל – אלה מוקפדים כעקרונות מוסר של רוצח סדרתי. זה קרה בגלל שכדורי השוקולד המצופים קקאו היו פשוטים, מרוכזים, מתוקים ומשמחים – בדיוק הכיוון בו ראוי האינדיאני לצאת לחייו המתחדשים.