חיוך קלאסי

"סמייל", יצירת המופת הגנוזה של בריאן וילסון, הוקלטה 38 שנים לאחר שנכתבה. התוצאה עמוקה, עשירה ומרגשת

עדיף באיחור מאשר לעולם לא. הנה דיסק שנכתב בשנות השישים, יצא לפני כמה וכמה שבועות, וטוב בהחלט לסגור איתו את השנה: "Smile" שלבריאן וילסון.

 

מי שהנהיג את "הביץ' בויז" בתחילת שנות ה-60 אל הפנתאון האמריקני למוזיקת פופ, הוציא השנה את היצירה המיתולוגית שלו, 38 שנים לאחר שנכתבה. וילסון, כנראה מאילוצים שונים הקשורות לזכויות יוצרים על המאסטרים המקוריים השייכים ל"קפיטול", הקליט את כל האלבום מחדש כשהוא מנסה לשמור על רוח המקור. למרות שהרעיון נראה בתחילה מופרך, התוצאה נהדרת למדי והאלבום נשמע מודל 66'-67'.

 

אם "פט סאונדס" היה התשובה של בריאן וילסון ל"ראבר סול" של הביטלס, אז "סמייל" אמור היה להיות התשובה שלו ל"ריבולבר". אלא שתשובה זו מעולם לא יצאה לאור. בריאן, שבשל יצר התחרותיות ההרסני שלו סבל בתחילת 67' מהתמוטטות עצבים (להזכירכם: "Good Vibrations", לבדו, הצריך 50 אלף דולר, 12 סשנים לחטיבת הקצב, כמה וכמה אולפנים ושישה חודשי עבודה), גנז בזמנו את האלבום, והותיר לביטלס את העולם עם יציאת "סרגנ'ט פפר". מה שנותר זה רק שאריות וסינגלים. כך או כך, הסיפור היה לאחד המיתוסים הגדולים שידע עולם הפופ מעולם.

 

בריאן וילסון הוא ללא ספק אחד היוצרים האמריקנים הכי מקוריים של שנות ה-60. כמנהיג של הביץ' בויז הוא יצר את המיתוס של קליפורניה אודות נשגבות הגלישה, מרוצי מכוניות ותחרויות בתי ספר, תוך כתיבת יצירות פופ-ארט מוזיקליות מקוריות להפליא. אחר כך הוא גם הנציח את היכולות המוזיקליות הפנומנליות שלו בעבודות האולפן המקוריות והחשובות ביותר שהגדירו מחדש את המושג "הפקה מוזיקלית".

 

אמנות גבוהה

 

יותר מכל יוצר אחר בתקופתו, וילסון ניסה לקחת את המוזיקה הפופולרית לשטחים טהורים של אמנות גבוהה. אולם בעוד הביטלס או פיל ספקטור שמרו על איזון בין השפעות של שירה גבוהה, תיזמורים ואוונגרד, לבין הרוח השורשית של שירי פופ, וילסון ניסה ללכת גבוה יותר: הוא רצה להיות גרשווין. ו"סמייל" לטוב ורע, מושפע מהשאפתנות הזו.

 

המבקר הבריטי ניק קוהן (מי שכתב, בין היתר, את הסיפור המקורי שהפך לסרט "שיגעון המוזיקה") היה הראשון, כמדומני, שעמד על הבעייתיות ברצון של הפופ לפעול בשטחים בורגניים של אמנות גבוהה. "במה אמנות (גבוהה) טובה יותר מ'סופרפופ?' הוא תהה בספרו "פופ מההתחלה". הוא חשש שהחיבור של שאיפות רציניות וכבדות מדי יכחידו את הפלאש של הרוקנ'רול. היה לו סיוט - שנגיע ליום בו תזמורות ינגנו מוזיקה חשמלית לקהל שבא לראות הופעות במוזיאון. הרוק, כמדיית המונים, טען, חייב לפעול בשטחים של רעש, אימג', הייפ ותרבות נעורים. רוק, טען קוהן, הוא מדיום שמקפיא אובססיות נעורים לקריקטורות ודימויים - "מכונה יפהפיה של הייפ". במילים אחרות, הוא העדיף, נאמר, את "The Book Of Love" של ה"מונוטונס" על כל מה שאמרסון לייק אנד פלמר ודומיהם עשו בכל הקריירה.

 

למעט העובדה שההחלטה להקליט מחדש את "סמייל" נולדה לאחר שהוצג בהצלחה עצומה ב"רויאל פסטיבל הול" המכובד בלונדון, האלבום באמת מכיל את אחד הניסיונות הכי רציניים וראשונים לחבר רוקנ'רול לאמנות גבוהה (אופרות הרוק "טומי" של המי, ו"ארתור" של הקינקס, וזרם הפופ הפרוגרסיבי, יגיעו כמה שנים מאוחר יותר). כבר ב"פט סאונדס", וילסון יצא מהמבנים השכיחים של שירי פופ לטובת הלחנה שמזכירה קומפוזיציה של מוזיקה קלאסית, אבל האלבום, בגדול, נשאר בתוך התחום של הרוקנ'רול. "Smile", עם זאת, הולך גבוה יותר במעלה המצח. הוא קרוב יותר ברוחו ליצירות של גרשווין מאשר ל"סרגנ'ט פפר", שלא לומר של הביץ' בויז של אמצע הסיקסטיז. 

 

דייויד ליף, מי שכתב את הביוגרפיה של הביץ' בויז ואת הטקסט שנלווה להוצאה החדשה, מכנה את המוזיקה החדשה שהיתה לבריאן בראש בשנת 1966: "Modular Music". הלכה למעשה, בריאן לקח את ההשפעות הקדומות של ה"פור פרשמן" ודו-וואפ, העצים והפך אותן למורכבות יותר, נתן להם דינמיקה שונה, ובנה מהן אסטרטגיה חדשה לכתיבת מוזיקה, שיותר קרובה ברוחה ליצירות קלאסיות מאשר לפופ. מטאפורית (וגם פיזית) בריאן יכול היה לאכול ארוחת בוקר עם ליאונרד ברנשטיין.

 

אלבום סוריאליסטי

 

ועדיין, שאיפותיו הגדולות נקשרו לרוח התקופה הצעירה. בניגוד ל"פט סאונדס" שעסק בשלום ואהבה בדרך המאוד פרטית של בריאן, ב"סמייל" הוא שיתף פעולה עם התמלילן ואן דייק פארקס וקשר עצמו יותר מתמיד לבוהמייניזם הביטניקי. "Good Vibrations", למשל, היה ניסיון לחבר את נשגבות טריפ האל.אס.די לרוח החופים של קליפורניה. "סמייל", באופן כללי, הוא האלבום הכי סוריאליסטי של הביץ' בויז (או בריאן) - מעין טיול של של לואיס קרול בשמש של לוס-אנג'לס ודרומה.

 

אבל המילים כאן משחקות תפקיד משני. ההנאה מ"סמייל" לא נובעת דווקא מהשירים עצמם, אלא מהמעטפת. הליינים והקאונטר-ליינים, הדרך בה בריאן מחבר מהלך קולות, מיתרים, משפט של טרומבון ואת הצליל של הטרמין (הסינטיסייזר הקדום) לכדי תרכיז צלילים חדש. גם "פט סאונדס" ניחן באסתטיקה זו, אבל עם זאת היו בו שירים שהתבססו על המטען המלודי ("רק אלוהים יודע" ו"קרוליין נו", למשל). "סמייל" איניו חף מרגעי קסם מלודיים (Child is The father Of The Sun), אבל מושתת בעיקר על הקומפוזיציה של הצלילים.

 

גם אם לא קשה להרגיש בחסרונו של הקול המדהים של קארל וילסון המנוח (השירה של בריאן בבתים של "Good Vibrations" לא משתווה לזו המקורית של קארל), קשה שלא להעריך את העושר המוזיקלי, עומק הרגש והמחשבה, התחכום ההרמוני וההגשה. אם כי, אם אני מנסה להיות כן עם עצמי, במובן של מה באמת מזיז אותי בחיים האלה, אז אני עדיין מאמין שהסינגל "I Get Around/ Don’t worry baby" מ- 64' נותר הדבר הכי טוב שבריאן וילסון עשה מעולם.