הלכה לא למעשה

בענייני מדינה אין להלכה מה לומר, מפני שהיא גובשה – ובזה כוחה ותפארתה – בעת שעם ישראל היה ללא מדינה וממלכה

בוויכוח הקשה והלא פשוט בסוגיית ההתנתקות מוצגת לעיתים הטענה כי ההתנתקות מנוגדת להלכה ולכן אנשים דתיים מצויים במתח בין הישמעות לצו מקודש ובין ציות לחוקי המדינה. טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות של משמעות ההלכה בתולדות ישראל.

 

ההלכה עוצבה לאחר אובדן העצמאות היהודית וחורבן הבית השני כמסגרת נורמטיבית שאפשרה את קיום הקולקטיב היהודי בהיעדר מדינה ובהיעדר מסגרת ממלכתית וחוקית מחייבת.

 

בתורת שכזו, אין ספק כי ההלכה – והמוסדות אשר הוקמו על פיה – הייתה אחד המכשירים המפוארים ביותר שהקים עם ישראל ואשר אפשרו את המשך קיומו גם בגלות ארוכה ובהיעדר ריבונות. בהסתמך עליה צמחו מסגרות קהילתיות, התבססה סמכות הפסיקה הרבנית, נקבעו דיני אישות וקניין והוסדרו, במידת האפשר, היחסים בין הציבורים היהודים לרשויות הלא יהודיות ("דינא דמלכותא דינא"). אין ספק כי בהעדר ההלכה לא היה הקיום היהודי בגלות אפשרי.

 

אך זהו בדיוק העניין: ההלכה היא מצב האנומלי של העם היהודי. מעולם לא הייתה מדינה יהודית אשר התנהלה לפי חוקי ההלכה – לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני. אין ההלכה מסדירה את היחסים כלפי מוסדות שלטון יהודיים, אלא כלפי מוסדות שלטון לא יהודיים. אם חכמי ישראל, הרמב"ם ואחרים, דנו בהלכות מלכים, היה זה בנוגע לדרך שבה ינהיג מלך המשיח את עמו לעתיד לבוא. אין ההלכה מעלה על דעתה – ואין היא יכולה להעלות על דעתה – קיום של מדינה יהודית שאינה פרי הגאולה המשיחית.

 

היטיב לבטא זאת ישעיהו ליבוביץ' (אשר גם מי שחולק עליו בדברים אחרים יתקשה שלא להסכים עמו בנושא זה), שקבע: "העדר הפונקציה הממלכתית הריאלית לעם ישראל היה התנאי והנחת היסוד לעיצובה של ההלכה בצורת הגיבוש שהגיעה לידינו. כל החוקה התורנית העוסקת במדינה ובחברה... לא נועדה מעולם למימוש במציאות ההיסטורית, אלא הייתה ציור אידיאלי לימות המשיח".

 

מתח זה היה גם נחלת הציונות הדתית אשר ידעה – לפחות עד מלחמת ששת הימים – להבחין בין המשך הציפייה המשיחית לבין המציאות ההיסטורית הפרגמטית של כינון מדינה יהודית בזמן הזה. נוסח התפילה הזהיר שמזהה את מדינת ישראל שקמה בתש"ח כ"ראשית צמיחת גאולתנו" (שימו לב: שתי הסתייגויות!) מעיד על כך.

 

אפשר ומותר להתנגד לתוכנית ההתנתקות מכל מיני טעמים, אידיאיים וגם פרגמטיים. אך אין בהלכה לא רמז ולא בן-בנו של רמז לדרך שמדינה יהודית צריכה לנהוג במציאות הריאלית הלא-משיחית של יחסים בינלאומיים וביטחוניים מורכבים בעולם הזה ובזמן הזה.

 

בעניינים רבים, כמו בדיני אישות והלכות כשרות, מוכן הציבור הלא דתי לפשרות מרחיקות לכת עם הציבור הדתי, כי בעניינים אלה יש והיה להלכה מה לומר. בענייני מדינה אין להלכה מה לומר, מפני שהיא גובשה – ובזה כוחה ותפארתה – בעת שעם ישראל היה ללא מדינה וממלכה. אל ינסו להטעות אותנו במה שלא היה ולא נברא.