משחקי המכבייה הראשונה נערכו ב-1932, והתכלית הייתה לתת מענה למצוקתם של ספורטאים יהודים, שההשתתפות באירועי ספורט בינלאומיים נמנעה מהם בשל יהדותם. מאז נערכו כבר 16 מכביות, שכל אחת מהן הייתה בראש ובראשונה אירוע יהודי. מכאן ברור שהקריטריונים לשפיטת המכבייה אינם מצויים במישור התחרותי של הישגים ושיאים ספורטיביים. המכבייה צריכה להימדד ביכולתה לקרב בין יהדות התפוצות לישראל וביכולתה ליצור סולידריות יהודית גם בימים שסולידריות זו קשה להשגה.
מכבייה 2005, המכבייה ה-17 במניין, תהיה המכבייה הגדולה בתולדות כל המכביות. יתחרו בה 6,000 ספורטאים יהודים, מ-55 מדינות ברחבי העולם, והמספר הכולל של המשתתפים – לרבות מלווים וסגל מקצועי – יגיע ל-20 אלף. אין ספק שזו הבעת אמון יוצאת דופן במדינת ישראל, בימים שאנו סובלים ממחסור באהדה בינלאומית.
בין שאר מאפייני המכבייה הזאת, הקהילה היהודית באוסטרליה תשגר אליה 500 ספורטאים. נתון זה מבהיר מעבר לכל ספק שגם "אסון הגשר" הנורא במכבייה ה-15 לא הצליח לנתק את הקשר העמוק והחזק שנמצא ביסוד המפעל. זו מהות המכבייה. קשר בין קהילות הפזורה לישראל למרות כל הקשיים, האסונות והמצב הביטחוני המעורער.
הטענות שנשמעות מאז הוכרזה שנת המכבייה 2005 הן טענות של מי שאינם מבינים את המהות האמיתית של משחקי המכבייה, וויתרו זה כבר על החלום להעלות לכאן עוד ועוד יהודים מרחבי העולם כולו. הטענות בדבר בזבוז כספי ציבור הן חסרות כל יסוד. הספורטאים עצמם מממנים את המכבייה. כל אחד מהם משלם תמורת כרטיס הטיסה שלו ומוסיף לכך סכום נכבד.
אני עצמי חייב למכבייה את ההחלטה שלי לעלות לישראל ולהקים כאן בית ומשפחה. הגעתי לכאן לראשונה ב-1965, כספורטאי במשלחת ארה"ב למכבייה ה-7. ההתחרות במשחקים הייתה חשובה, אבל החוויה הישראלית כיהודי הייתה חזקה מכל דבר אחר. היא עיצבה גם את המשך דרכי כאזרח מדינת ישראל. ואינני יחיד. הרבה ספורטאים יהודים עלו לארץ בעקבות השתתפותם במכבייה.
צריך להמשיך בכך. אל תוותרו על החלום.
טל ברודי, השתתף בתחרויות הכדורסל של המכבייה ה-7, ה-8 וה-9