אני לא חשפן

"יש מעריצות ששולחות ידיים, אבל אני מעמיד אותן במקום". שלומי סרנגה, מלך יוון, מספר על החיים באולימפוס, ועל אלבומו החדש, שאת שיר הנושא שלו הלחין יהודה פוליקר

ממרפסת הגג בדירה מרווחת בקומה האחרונה, בבית דירות גבוה, בשכונה חדשה יחסית בדרום חולון, שאותה רכש שלומי סרנגה, 31, רואים ערימה של דיונות חוליות, שעדיין לא נכנסו לתוכנית הבנייה של העיר. "אני אוהב נוף פתוח, שלא רואים בתים מול העיניים", אומר סרנגה. "ביום בהיר אפשר לראות מפה את ירושלים". אין לי כלים לשפוט את זה, אבל ביום הסגרירי שבו אנחנו נפגשים אצלו, אני לא מצליח לזהות אפילו את מודיעין. "זו דירה מרגיעה, נוח לי פה", מדווח בעל הבית. "חייתי המון שנים אצל אמא שלי (בדרום תל אביב, בכביש הטייסים) בחדר אחד עם האשה והילדים, כך שהמעבר הוא משמעותי".

 

לא מתאימה לך יותר איזו דירה במגדלי תל אביב או בסיטי טאוור?

 

"זאת נהייתה מודה, להשכיר דירה בסיטי טאוור וכאלה, אבל הדירות שם הן קופסאות גפרורים. זה כאילו מותג. כמו חולצה לא יפה, אבל לובשים אותה כי היא של ורסאצ'ה. אני לא גדלתי כך, ובזה לא השתניתי. יש דברים שכן השתנו. יש לי היום מעצב אופנה, קוראים לו ארצי יפרח, שהוא גם חבר טוב שלי. זה לא מתוך קטע של שוויצריות או שחצנות, או כאילו להראות שאני מעל כולם. יש משהו בקטע של אמן, שהוא חייב להיראות כוכב. לזמר יש חיים שונים קצת, בסגנון אחר, ואנשים מצפים ממנו להיראות יפה על הבמה, למשוך את העין, להיראות סטאר. אני מרגיש עם זה טוב, לא נוח לי לעמוד בג'ינס וטי-שירט".

 

מטבע הדברים של עיסוקו, סרנגה קם כמעט כל יום בצהריים, ואחרי בילוי זמן איכות עם ילדיו - עדן, בת ארבע וחצי, ודור, בן שנה - הוא מתיישב בין אחת לשתיים לארוחת בוקר-צהריים צמחונית מזינה, שאותה מגישה לו אשתו המסורה, לוזית. אחרי שה"קזנג'ידיס הישראלי" ("הוא המורה שלי, למדתי לשיר ממנו") משביע את רעבונו, הוא יכול להתפנות לשאלות-תשובות.

 

אלבומך התשיעי "הזמן הישן" אומנם ביוונית, אבל שיר הנושא בעברית. זו הצהרת כוונות? (אפשר גם לשמוע יום יום את ביצועו להמנון בתוכנית של מרב מיכאלי, "התקווה", ב- 103FM)

 

"רציתי לעשות איזושהי תפנית לעברית. אני חושב שאני חייב את זה בעבודה, שיהיו לי גם שירים בעברית, שישמיעו אותי ברדיו. גם לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות כאשר יהודה פוליקר הלחין לי שיר שהטקסט שלו בעברית".

 

עד עכשיו עשית בעברית רק את "אוהב ביוונית" של עוזי חיטמן.

 

"כן, אבל זה היה למטרת הפסטיגל, וזה לא כשיר לאלבום".

 

האם לאורך כל שנות הקריירה היה לך חשש לשיר בעברית?

 

"אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חשש. הרגשתי שאני לא עושה את זה כמו זמר שרגיל לשיר בעברית. כשניסיתי, יצאה לי מהפה עברית מוזרה כזו, אבל מתברר שקצת פרקטיקה וביטחון עושים את זה, ואני מרוצה ממה שיצא. אין לי בעיה לעשות היום אלבום שלם בעברית. ביוונית אני יכול לשיר את השירים השמחים של הריקודים, אבל בעברית זה לא מתאים לי".

 

מה, "בלבלי אותו" למשל?

 

"אין לי שום דבר נגד השירים האלה, אבל הם לא יושבים עליי. זה לא מתאים לי. זה ייצא מצחיק".

 

איך נולד הדואט "אוצר שלי" עם מאיה בוסקילה?

 

"זה תוכנן קצת לפני המאניה בוסקילה. נפגשנו יום אחד ב"איכילוב" בהופעה לפני חולים, והתברר שהושג סיכום בין האמרגנים שלנו, אחרי שחיפשתי זמרת לדואט. חשבתי שמאיה מתאימה, היא זמרת עם קול ונוכחות".

 

בטח תסכל אותך שזה יצא אחרי "הגל הגדול" של מאיה.

 

"כן, כי היו שחשבו שאנחנו תופסים טרמפ על ההצלחה שלה, אבל זה לא היה ככה. לא היתה לי בעיה להשתמש בזמרת שאני חושב שהיא טובה, אפילו לא מוכרת".

 

איך נולד הדואט עם "אתניקס", "סגאפו"?

 

"הם רצו את השיר הזה לאלבום החדש שלהם, שעוד לא יצא, אז פנו אליי כדי שאשיר להם אותו בדואט עם זאב נחמה. אבל אחרי שהם ראו שהם מתעכבים עם האלבום, ואני כבר לפני הסוף, נתנו לי אותו".

 

הדואטים האלה הם תוצר של "חלום מתוק" (להיט הענק עם מושיק עפייה).

 

"טבעי שכשמשהו הולך רוצים להמשיך אותו. למה לא?"

 

אבל בגדול, אין כבר תחושה של רוויה מדואטים?

 

"לי אישית כבר קשה היום עם הטרנד הזה, ואני מדבר על הרעיון, שנמאס לא משירים ספציפיים כי יש כמה מאוד יפים. גם ביוון זה עובד לפי אופנות. רבטיקו, המקצב היווני הכבד, הוא עכשיו הטרנד שם, ואפשר למצוא בכל אלבום שיר בסגנון הזה בשנה הבאה זה יכול להיות סגנון הצ'יפטטלי, ואז כולם ישירו את זה".

 

נראה שהחוויה של השהייה ביוון (ב-98') מלווה אותך עד עכשיו.

 

"זה לא שסתם טיילתי שם שנה. חייתי עם היוונים, עם אנשי המקצוע הגדולים, בעלי המועדונים, מנהלי חברות התקליטים. ראיתי איך התעשייה עובדת. הייתי בראיונות בטלוויזיה ב'סקיי' וב'מגה', הערוצים הכי גדולים שם. קלטתי איך העסק עובד. הכסף מאוד משפיע, אתה יכול להגיע לכל תחנה אם יש לך כסף".

 

אתה מדבר על מתן שוחד כדי להופיע בתוכניות?

 

"זה אפילו לא נקרא שוחד. אתה משלם כדי להיכנס לתוכנית. אבל זה רק אם אתה לא טוב. אם אתה טוב - קוראים לך לבד".

 

איפה הופעת שם?

 

"במועדון גדול שמכיל 800 איש. המון זמרים הופיעו שם, ודווקא אני, ישראלי שכמעט לא דיבר את השפה (אביו מברצלונה ואמו ילידת הארץ, בת להורים מטורקיה), הייתי כוכב המועדון. הרקדניות וכל הזמרים היו עולים לפניי כדי לתת לי כבוד, ורק בסוף הייתי עולה. ישראלים, שראו הופעות שלי שם, נשארו המומים. לראות את שלומי, שהופיע בארץ במועדונים קטנים, של 200-150 איש, פתאום במועדון גדול עם 12 נגנים וכל הזמרים נותנים לו כבוד".

 

ולא התפתית להישאר שם?

 

"היה לי קשה לחזור לכאן, אבל התגעגעתי, ועשיתי לעצמי סדר בתחושות שלי. העדפתי לחיות חיים שמחים, מאושרים וטובים פה, מאשר שם בבדידות ובעצב".

 

נוכחות האשה לצידך לא הספיקה?

 

"חיינו בבית גדול. בחורף היה חשוך כל הזמן וקור כלבים בחוץ. הייתי מכריח את עצמי לפעמים לישון עד ארבע-חמש אחרי הצהריים, כי לא היה לי הרבה מה לעשות שם. ב-11 בלילה הייתי צריך להיות במועדון, והייתי מסיים בארבע לפנות בוקר. בגדול כך נראו החיים שלי. גרתי במקום יוקרתי אומנם, ווליאגמני, האזור הצפוני של אתונה, פרבר של עשירים, אבל חברים של ממש לא היו לי שם. גם ללוזית היה קשה מאוד; ולמרות זאת אני חושב שלזמר ששר ביוונית, יוון זה הטופ, אם הוא רוצה קריירה גדולה. כשאתה מגיע ביוון למעמד של כוכב, אתה יכול להרוויח עשרת אלפים דולר לערב". ב-24.1 יוכל סרנגה לשחזר חלק מ"החוויה היוונית", לאחר שזכה בכבוד גדול - הזמנה להופיע בערב של הטלוויזיה היוונית הממלכתית לזכר סטליוס קזנג'ידיס.

 

שם גבולות למעריצות

 

נכון לעכשיו סרנגה מריץ את הקריירה שלו כאן, מגיח להרבה הופעות בחו"ל - לקהילות של ישראלים. בפברואר הקרוב צפוי לו סיבוב הופעות בארצות הברית וקנדה. הוא מעלה מופע במועדון "זאפה" ובמקומות אחרים, כשהדגש הוא על הפקה עשירה ומוקפדת, מבחינת סאונד, תאורה ושאר המרכיבים.

 

"אני צריך להיות טוב ודרוך תמיד, בין אם זו הופעה ב'צוותא', בקיסריה או בחתונה", הוא מציין. "אני נח בבית, מכין את עצמי לכל הופעה, לא יוצא ולא נפגש עם חברים באותו יום. המוסיקה שלי מתאימה גם לחתונות כדי לעשות שמח, וגם למופע יחיד באולמות. זה יתרון כי יש זמרים שלא יכולים להופיע בחתונות, מאחר שהרפרטואר שלהם לא מתאים. אבל חתונות ואירועים פרטיים הם פרנסה טובה".

 

ואף שקופתו האישית התמלאה מאוד בשנים האחרונות, סרנגה לא מתהדר בסמלי מעמד. "יותר חשוב לי להשקיע בדברים המשמעותיים בחיים, לקנות דירה ולדאוג לרווחת האשה והילדים, מאשר לזרוק את הכסף שלי על מרצדס או ב.אם.וו, שעולות כמו דירה", הוא מצהיר. "בעיניי זה טירוף. אם תהיה לי אפשרות לקנות רכב טוב אז למה לא. זה כיף לרכוש לעצמך משהו חדש, טוב ומפנק, אבל יש לי סדר עדיפויות. מבחינת רכב אישי יש לי בינתיים רובר לא חדש, מודל 98', ואני מסתפק בזה".

 

עד כמה יוצא לך לתפקד כאב?

 

"נכון שלא יוצא לי הרבה לטייל איתם, וגם בסופי שבוע אני מופיע, אבל בזמן שאני בבית אני רק עם הילדים. אני לא חושב שאני נעדר הרבה. הם דווקא רואים אותי יותר מאבא רגיל שקם בבוקר וחוזר בערב כשהם כמעט כבר ישנים. אני במשך היום בבית ונמצא איתם מספר שעות. לא כל אבא יושב לאכול צהריים עם הבת שלו אחרי שהיא חוזרת מהגן. גם בערב, ברוב המקרים, אני אוכל עם הילדים ורואה איתם טלוויזיה, כי אני יוצא יחסית מאוחר לעבודה".

 

לאשתו לוזית, בת גילו, הוא נשוי מאז גיל 24. "אני מכיר אותה מגיל 19-18 ועברנו המון ביחד", הוא מספר. "יצאתי עם בחורות אחרות וניסיתי. אני ולוזית נפרדנו וחזרנו אך בסוף נשארנו יחד. כל אחד עובר את הגיל הזה שהוא רוצה לראות ולנסות, ולהיות הרווק המאושר".

 

בעבר אמרת שאתה סומך עליה ובוטח בה כשאתה נעדר מהבית. זה הפרמטר שלך לבחירת אשה?

 

"ברור שלא, אני אוהב אותה. אם לא היתה אהבה לא היינו יחד. יש בחורות שבוגדות ויש הרבה שנאמנות. זו לא הסיבה. אנחנו המון שנים יחד, אני הגבר היחיד שהיה לה, וגם כשנפרדנו, המגנט משך אותנו חזרה זה לזה".

 

והיא לא צריכה לדאוג כשאתה יוצא ונעדר מהבית כמעט כל הלילה?

 

"ההופעות אצלי זה יציאה לעבודה. הכל מקצועי. אני לא לוקח את זה כאיזה גורם לפיתוי או ניצול. אני עומד שעה על הבמה, מסיים את ההופעה, שותה קפה עם חברים, אוכל משהו עם הנגנים וחוזר הביתה".

 

והמעריצות לא מתעלקות על גוף הצ'יפנדייל שלך?

 

"ברור שיש מקרים כאלה, אבל אני מתייחס לזה כאל מחמאה - לא יותר. אני יכול לחייך למישהי, לחבק אותה, לתת לה נשיקה בלחי, להצטלם איתה וזהו. יש לפעמים כאלה ששולחות ידיים, אז אני מעמיד אותן במקום. עד כאן. הקהל שלי צריך לכבד אותי, לא באתי למופע חשפנות. אני מאוד מתרגז מחוסר כבוד לאמן, בעוד שאני מכבד את הקהל ומתייחס אליו כמו אל מלך. יכולים להרגיש איתי חופשי, אני לא נותן הרגשה של אחד שמרוחק מהקהל. יכולים לפנות אליי, לדבר איתי, לבקש שיר שאוהבים. אבל יש גבולות".

 

מה עם טובות הנאה שבאות עם המקצוע?

 

"אני יכול לנצל בתי מלון, מסעדות, פרסום של כל מיני מקומות שמזמינים אותי, אבל אני לא מחפש את זה. מזמינים אותי למסעדות חדשות כדי לקבל ארוחות חינם, ואני לא הולך. מרגיש לא טוב עם זה. אני הולך למסעדה עם חברים, מזמין מה שאני רוצה ומשלם מכיסי. גם את הסרת השיער מהגוף עשיתי עוד לפני שנבחרתי לפרסומת, ושילמתי על זה מחיר מלא".

 

ההצלחה לא שינתה בכלל את דפוסי החיים שלך?

 

"אני בדיוק כמו שהייתי לפני שהפכתי לזמר. עושה ולא עושה את אותם דברים. לא מעשן - לא סיגריות ולא דברים אחרים, לא שותה אלכוהול, עוסק בספורט ומקפיד על תזונה נכונה. אולי נהייתי קצת פחות תמים, והיום אני יותר עם הרגליים על הקרקע. אני חושב שבעבודה הזו צריך קצת לפתח מרפקים ולא להיות כל הזמן בחור טוב. אם אתה כל הזמן טוב, עולים לך על הראש".