פיתוח שירותי וידאו טלפוניה החל כבר בשנות ה- 50 (המערכת הראשונה נבנתה כבר ב- 1956) במעבדות חברת בל האמריקנית, ובמקביל לכניסתם של טכנולוגיות המחשבים בחברות התקשורת.
המגזינים המקצועיים של אותה תקופה כבר העזו להמר שבעתיד נוכל לדבר עם כל אחד בעולם באמצעות טלפון זעיר דיו שיכנס לכיס מכנסינו, שנוכל להשאיר הודעות ושנוכל אפילו לחזות בבן שיחנו באמצעות הטלפון. להזכירנו כי התחזיות הללו נעשו בזמן שבכדי להתקשר לשכן בשכונה ליד נאלצנו לעבור דרך מרכזנית שחיברה בינינו.
ב-1964, בדיוק ביריד העולמי שנערך בניו יורק, חשפה חברת AT&T את הטלפון וידאו הראשון בעולם, המכשיר, שנקרא באותם הימים Picture Phone עלה לא פחות מ-50,000 דולרים, קצב רענון המסך היה פריים אחד כל שתי שניות, והמשתמשים ביריד זכו להדגמה היסטורית של שיחת טלפון המלווה בתמונת וידאו מונו כרומטית ומרצדת של הנמען מהצד השני.
באמצע שנות ה-60 הציבה At&T מספר טלפונים במספר בניינים מרכזיים בניו יורק כדי להדגים את הרעיון המהפכני, שיחה בטלפון נתפסה כאידיאלית בעיקר בעבור עסקים המעוניינים לנהל קשר עם חברות מקבילות בערים שכנות מבלי להתנייד בדרכים.
נבואה שתגשים את עצמה
במגזין פנימי של חברת בל משנת 1969 העז אחד הכותבים לנבא כי עד סוף המאה הנוכחית היכולת שלנו לנהל עסקים באמצעות שיחות וידאו תקטין משמעותית את פקקי התנועה, ויתכן מצב בו אנשים לא יצאו באותה תדירות למקומות בילוי ואתרי נופש משום שהמדיום החדש יאפשר טיול וירטואלי.
הנקודה שהעלה הכותב לא מתמקדת בבשורה הטכנולוגית, כבר אז ניתן לראות, כי שירות תוכן כמו וידאו שיועבר על גבי קוי הטלפון הוא בשורה חברתית סוציולוגית לכל דבר. בעתיד יבינו זאת היטב גם ספקיות הסלולר, שירתמו את היצר האנושי והרצון לחלוק עם העולם את אשר עובר עלינו באמצעות שיחות וידאו ולא רק שיחות קוליות.
כיצד זה עבד
בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הציוד שנדרש להתקנת טלפון וידאו בבית הלקוח היה מורכב ממספר חלקים שונים. טלפון אנלוגי בעל 12 לחצנים, צג טלוויזיה שחור לבן בגודל 5 אינץ', שפופרת מצלמה, רמקול גדול ומארז המכיל את החיבורים ומקור החשמל.
בכדי להעביר את תמונת המשתמש ממקום למקום נדרש אות אנלוגי ברוחב פס של 1 מגה הרץ . בכדי ליהנות מהשיחות נעשו מספר שינויים בחומרה כתוספת של ארבעה חוטי טלפון (בנוסף לשניים המשמשים לשיחות הקוליות) המשמשים להעברת אותות התמונה. בכדי להבדיל בין שיחה קולית לוידיאו הלקוח חויב להקיש על לחצן הסולמית לפני כן.
עד טווח של 10 ק"מ נהגו להשתמש בתקשורת אנלוגית בכדי להעביר את שיחות הווידיאו, בטווח גגדול יותר, התמונה והקול עוברים קידוד דיגיטלי ומועברים בפרץ מידע בקצב של 6.3 מגהביט לשנייה על גבי כבלי תקשורת מסוג T2, שאז עוד היו בניסויים ברחבי ארה"ב. אגב, רק כדי לסבר את האוזן, שיחת Picture phone בודדת תפסה מקום כשל 96 שיחות קוליות.
מערכות התשתית של חברות הטלפון שטיפלו עד עתה באותות קוליים בטווח תדרים של ארבעה קילוהרץ עברו שדרוג רציני בכדי לאפשר לאותות וידאו רחבים פי 250 לעבור בו בעת. הצורך הוא כידוע אבי ההמצאות וכבר אז הבינה חברת בל, שהצורך במקודדי וידאו הופך לחובה בתרחישים כאלו.
כשלון חרוץ
באותם הימים הטכנולוגיות לא היו מספיק בשלות בכדי לשרת את אמריקה כולה, יישום מסחרי של השירות ניתן רק באזורים מסוימים בשיקגו, ניו יורק וושינגטון וגם הוא לא זכה כלל להצלחה . במקביל לעבודה של בל, התחום של שיחות וידאו החל לעניין גם חברות תקשורת נוספת בעולם בהם גם NTT היפנית.
ב- 1992 יצאה חברת At&T עם ה-VideoPhone 2500 טלפון וידאו חדש, בעל צג צבעוני הפועל תחת קווי הטלפון הרגילים שעלה בסה"כ 1500$. מנהלי החברה יצאו בקול רם כי הנה הגיע השעה, הטכנולוגיה הבשילה, המחירים סבירים, אך גם הפעם המשתמשים פשוט לא רצו לחנויות.