כמעט 10 שנים נעדר רפי פרסקי מהבמה המרכזית של המוזיקה בארץ. למעט הבלחה נקודתית פה ושם, קולו הייחודי כמעט שלא נשמע. נטישת הקהל שחיבק אותו באומץ בתקליט הראשון "כמה פעמים ספרת עד 10" ולא נפל לרגלי שני אלבומי ההמשך, לצד הסתבכויות כלכליות ומשפטיות בשנים שלאחר מכן, הסיטו את פרסקי אל מחוץ לזרם. ועכשיו הוא חוזר באלבום חדש "בלב ובנפש" - בהפקה עצמית - שמשאיר אחריו תחושת החמצה על השנים שאבדו, לצד תקווה לעתיד טוב יותר.
"בלב ובנפש" הוא אולי לא יצירת מופת שתיזכר לדורות, אבל יש בו כמות מרשימה של שירים טובים והוא ממלא פינה ריקה למדי ברוק הישראלי. פרסקי הוא
נציג של דור שכמעט ואינו קיים יותר, שמאמין ברוק בסיסי, מלודי, מהזן הגברי הקשוח-אך-רגיש. האלבום החדש נשמע כהמשך ישיר לפרסקי של פעם. לא תמצאו פה פניה לאלקטרוניקה או לסאונד מעודכן יותר. זה אולי לא חדשני, מקורי ומלהיב - אבל ברגעים הנכונים, זה פוגע בדיוק במקום הנכון. יכול להיות שבשנת 2004 כבר אין קהל גדול לסוג כזה של מוזיקה, אבל מי שמתחבר לז'אנר, צפוי לתענוג גדול.
לפרסקי יש קול מיוחד וסוחף ויכולת הגשה מרשימה. כשהוא מצרף אותם ללחנים חזקים - ובעיקר לטקסטים שתופסים את האוזן - הוא מציג שירים שנחרטים. "פעם בשבוע", "מיליון דולר" ו"כמה פעמים" מהאלבום הראשון שיצא ב-89', מהווים דוגמה מושלמת. באלבום החדש אין שירים שמשחזרים
את השיאים האלה, אבל יש כמה שבהחלט מתקרבים אליהם. "חמש שנים" שייצא כסינגל לפני שלוש שנים ולא תפס, הוא השיר הטוב ביותר באלבום, וכולל שורות שדוקרות את הלב והאוזניים. "בלב ובנפש", "החבילה שלי", ו"הדשא של השכן" לא מפגרים בהרבה.
"בלב ובנפש" הוא אלבום בוגר, אמיתי ובעל עוצמה בלתי מבוטלת. התגייסותם של חברים רבים וטובים (בין השאר מקבלים פה קרדיטים עובד אפרת, טל מטמור, מיכה שטרית, יעקב גלעד, ארקדי דוכין, גבי שושן, רן שם טוב ז'אן פול ז'ימבריס ועוד) עוזרת לפרסקי להתמקד בנקודות החזקות שלו. אז נכון, אולי הוא סובל במקצת מאנכרוניזם, אבל אחרי שמקשיבים לאלבום בתשומת לב, הכוח שבו גובר על הפגמים - והתוצאה היא אחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות.