"סופרגראס": תופעה של הופעות

"סופרגראס" מגיעים לחמם אתכם לפני הופעותיה של אלאניס מוריסט. תמי בן-יהודה ראתה אותם בניו-יורק ומבטיחה שיהיה שמח

במיטב מסורת הקונספירציה מסתירים מכם האחים הגדולים אמיתות חשובות גם בעולם הבידור. והפעם: הסיבה האמיתית להגיע לקיסריה ולאמפי בראשון לציון היום (יום ג') ומחר היא לא אלאניס מוריסט, אלא מי שפותח את הופעותיה של מכונת הכסף הקנדית - להקת ההופעות הטובה ביותר בעולם. כן, יש יותר מאחת.

"סופרגראס", שלישייה שהמוטו שלה הוא לקחת הכל בקלות ורצוי עם ג'וינט, נוסדה באוקספורד שבאנגליה בשנת 93'. גאז קומבס (שירה, גיטרה), מיק קווין (בס, קולות),ודני גופי (תופים) הוציאו עד כה שלושה אלבומים, וככותביו של הלהיט העליץ "Alright", הם אחראים במידה רבה לשיפור מצב הרוח העולמי בקיץ 1995. אפילו שונאי בריט-פופ מובהקים נופלים בקסמה השובב של הלהקה, אולי כי היא לא מפגינה מניירות בריט-פופיות שמזמן נמאסו על כולם.

בדומה ל"אואזיס" ולבנות דורן, גם "סופרגראס" משמרת במוזיקה שלה את רוח האבות המייסדים. אבל אם אצל "אואזיס" ניכר מאמץ להישמע כמו ה"ביטלס", ואצל "פאלפ" נעשה נסיון לזהור כמו דיוויד בואי, והרכבים כמו "טראוויס" ו"מיוז" כבר לא מרחיקים אחורה ונשמעים ישר כמו "רדיוהד" וה"וורב", אז "סופרגראס" נשמעת כמו להקה שהתחנכה על ברכי ג'אגר וריצ'רדס אבל לא נעצרה שם.

לעיצוב הראש המוזיקלי של "סופרגראס" אחראים גם פאנק, סקא, גלאם-רוק, ריתם אנד בלוז ועוד רבים, ולמרות השפע הם שומרים על רעננות החומר ולא מהדהדים כחיקוי צולע למקור נוסטלגי. חוץ מה"רולינג סטונס", אפשר לאתר אצלם חיבה גם ללהקות בריטיות כמו "המי", "לד זפלין", "טי רקס", "קינקס" ו"מדנס". תוסיפו לכך את הטקסטים החינניים וקצת רוח נעורים בריאה ותקבלו תפריט עשיר של רוק מקורי לפי הספר. "סופרגראס", בניגוד להרכבים אחרים שמתגעגעים לרוק של שנות השישים והשבעים, יכולה היתה להביא אותה גם בזמן אמיתי. פשוט יש להם את זה.

הידיעה שבקרוב תופיע הלהקה בארץ מעלה בזכרון ערב קיצי בשנת 97', עת נתנה השלישייה את אחת ההופעות הבועטות והמענגות שראיתי אי פעם. ב"מועדון ארוחת הערב", במנהטן, התקבצו כמה מאות אנשים להופעה שציינה את צאת האלבום השני של "סופרגראס". ארצות הברית טרם גילתה אז את השלישייה המופלאה, כך שבמועדון לא גדול – אך מושקע, ממוזג ומעוצב – ניתן היה לצפות ברווחה יחסית בהופעה, מהיציע העליון או בתוך מיקשה של רוקרים צעירים בקידמת הבמה. אני בחרתי באפשרות השנייה. המופע, שהתבסס על שירי שני האלבומים, סחף גם את אחרון האדישים באולם אל העיסה הקופצנית שהתגבשה לפני הבמה הקטנה והרוגשת. השלישייה החצופה, בתיגבורו של קלידן נחבא, נתנה שיעור מבוא מאלף בווט רוק'נ'רול איז אול אבאוט. בס, גיטרה, תופים וקלידים (בחלק מהשירים), הם די והותר כשעל הבמה לפניך ניצבת להקה עם קסם וכריזמה שיכולים לפרנס ארבע. מהמקום בו ניצבתי יכולתי לראות בבירור מה עושה את הלהקה הזו גדולה: הומור, כשרון, מקצועיות, דיוק, גישה בריאה למוזיקה ולחיים בכלל.

מאז ההופעה ההיא הוציאה "סופרגראס" אלבום שלישי, והקלידן, אחיו הבכור של גאז, כבר הצטרף באופן גלוי ללהקה. עם זאת, לא מוגזם לצפות לחוויה מוצלחת במיוחד. מנה של רוק מזוכך מוגש בפורמט של שירי פופ מבריקים ומנוגנים היטב מובטחת לקהל שיגיע להופעות של אלאניס מוריסט.