המדריך לטיפולי כאב: מה עובד, מה לא וכמה זה עולה

בשנים האחרונות פורח בארץ שוק טיפולי הכאב, המבטיחים לפתור את בעייתם של מאות אלפי ישראלים הסובלים מכאב כרוני. הבעיה הכאובה היא, שחלק מהטיפולים לא רק שאינם יעילים אלא גם עלולים לפגוע. אז איך נמנעים מנזקים לבריאות ולכיס?

פגשתי את אורית (שם בדוי) בביתה. היא מבלה שם רוב היום, בדרך כלל בשכיבה על גבה. ניתוח בעמוד השדרה פגע באחד העצבים, ומאז היא מתייסרת במחלת הכאב הכרוני. אורית נטשה קריירה מצליחה והחלה באודיסאה של מעברים בין רופא מומלץ "בעל פטנט ייחודי" למרפא "בעל שיטה בינלאומית". עד היום היא משלמת סכומי עתק במלחמתה נגד הכאב.

 

הסיפור של אורית אינו יוצא דופן. מאות אלפי ישראלים סובלים מכאב כרוני. "אני פוגשת בחדרי המתנה את עמיתיי לכאבים באיכילוב, קפלן, תל השומר, אסף הרופא, רמב"ם, בין עשרות מרפאים ומטפלים ציבוריים ופרטיים. כולנו", אומרת אורית, "מרגישים חסרי אונים".

 

אורית צברה חוויות מסמרות שיער. רוב הרופאים לא הזהירו אותה מפני סיכונים אפשריים הכרוכים בטיפולים, ביצעו פעולות פולשניות בלא ציוד דרוש, נתנו תרופות שיכולות לפגוע, והזריקו חומרים מסכנים בלי לשאול לדעתה או לקיים מעקב. "ההמלצה שלי", היא אומרת, "פשוט תיזהרו ודעו שחייבים לשאול הרבה שאלות, למרות שהכאב לוחץ".

 

הרבה חולים צעירים

 

אחד מכל חמישה ישראלים סובל מכאב כרוני, כך מגלה סקר שערכה לאחרונה החברה הבינלאומית לסקרים NFO Worldgroup. הגורמים השכיחים ביותר לכאב כרוני בארץ הם טיפולים (או ניתוחים) לקויים, תאונות דרכים

ופעולות איבה (בעקבות זאת כשליש מהסובלים בישראל הם בני 50-30 וכרבע הם צעירים בני 30-18).

 

עד היום אין בישראל כללים לקבלת רישיון לטיפול בכאב. כל אדם יכול לפתוח "מרפאת כאב" ולהגדיר עצמו כ"מרפא". לא מפתיע ששני שלישים מהנסקרים בישראל דיווחו שאינם מרוצים מהטיפול בכאביהם - המדינה היחידה במערב שבה מוצאים אחוזים כה גדולים של חולים לא מרוצים.

 

אלה שלעומת זאת משגשגים בארץ, הם מרפאות הכאב והמרפאים השונים. "הכאב הכרוני הפך לעניין כלכלי", אומר ד"ר דני גבע, מנהל מחלקת ההרדמה ומרפאת הכאב בבית החולים קפלן. "קופות החולים, בתי החולים והגורמים הפרטיים מתחרים ביניהם, ושורר מצב של אנרכיה מוחלטת. חלק מהגורמים מעדיפים טיפולים שההשקעה בהם קטנה וההכנסה מהם גבוהה, והחולים נופלים בין הכיסאות ולא מוצאים את הידיים והרגליים".

 

- איך זה מתבטא בשטח?

 

"בחלק מהמקרים הטיפול שיקבלו חולים הוא 'הוקוס פוקוס' לשמו. במקרים אחרים אלה טיפולים שעדיין נמצאים בחיתוליהם, והחולים שמקבלים אותם עשויים להפוך לשפני ניסיונות של המטפלים".

 

אורית מספרת כיצד חוותה זאת על בשרה, כאשר מומחה נודע (שמו שמור במערכת) החדיר לגבה קטטר אפידוראלי. "הטיפול נועד להזרים סטרואידים

וחומרים אחרים דרך צינורית לעמוד השדרה שלי. מכיוון שהוא נערך במרפאה בבית חולים גדול לא הרגשתי שיש מקום לחשש. אלא שבמקום שיפור התגלה אצלי כעבור 12 ימי טיפול, זיהום בעמוד השדרה. למזלי הצליחו כמויות גדולות של אנטיביוטיקה לעצור תהליך שעלול היה לגרום לשיתוק ברגליי, אבל מאז הוחמרו הכאבים".

 

רק בדיעבד התברר לאורית שאורכו המקובל של טיפול כזה הוא לכל היותר שבוע. הרופא פשוט החליט לנסות על גופה את הטיפול לעוד שבוע, בלי להסביר או לשאול לדעתה. החוק, אגב, מחייב את הרופא לאפשר למטופל להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים, אבל כפי שמעיד המקרה של אורית, בשטח זה לא תמיד עובד וכדאי מאוד לשאול שאלות מדוייקות (ראו מסגרת) ולקבל תשובות מלאות.

 

טיפול לשפני ניסיון

 

כאב שמתמשך על פני יותר משישה חודשים לאחר החלמה מפציעה, מניתוח או ממחלה, מוגדר כ"כרוני". לרוב מדובר בהשלכה של פגיעה בעצב כלשהו אם כי ייתכנו סיבות נוספות. הסטטיסטיקה מלמדת שכאב כרוני אורך בממוצע כשש שנים, אבל מהר מאוד תגלו שהמערכת מצפה שתנשכו שפתיים ותסבלו בשקט.

 

"קופות החולים קופצות את ידן במקרים רבים ואינן מסייעות לחולים", אומר ד"ר גבע. "אפילו במקרים הקשים לא תמיד תומכים, מכיוון שאת הטיפולים המתוחכמים יש לבצע בחדר ניתוח עם צוות מיומן ועלותם גבוהה".

 

לדברי אורית, קופת החולים אפשרה לה רק תרופות מסוימות וסדרת טיפולים במרפאות הכאב שלה. "כשזה לא הספיק, מכיוון שמרפאת הקופה מצוידת רק לטיפולים שגרתיים", היא אומרת, "הקופה לא הייתה מוכנה לממן טיפול במרפאות מצוידות יותר בבתי החולים. הרופאים אמרו לי: 'צריך ללמוד לחיות עם זה'". את תגובות הקופות השונות ניתן לסכם כך: אנחנו פועלים בהתאם לסל הבריאות ולכן לא מתאפשרים טיפולים שונים.

 

אורית הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להפחית את הכאב. היא שמעה על טיפול באמצעות לייזר נמוך עוצמה (ראו מסגרת). "שילמתי לרופא מפורסם 14 אלף שקל, ושכבתי חודש בבית, ארבע שעות בכל יום, כשטכנאי מחזיק מולי את קרן הלייזר. הכאבים רק הלכו וגברו. המומחה טען שאין מה להתרגש, ובינתיים הזריק לי כמה זריקות, שהטכנאי סיפר לי שהן טריק, כדי שאחשוב שהלייזר עשה את העבודה".

 

זמן לא רב אחר כך התפרסם תחקיר בעיתונות שסקר את פועלו של אותו רופא. לאורית התברר שהטיפול שקיבלה בבית עדיין היה בשלב ניסיוני ושאסור היה לה לקבלו בביתה ללא השגחה רפואית מתאימה וללא מעקב. אז גם גילתה

שהזריקות הכילו חומר (קורטיזון) שהרגיע באופן זמני ושכיסה על כישלון הטיפול. אם לא די בכך, הזרקת קורטיזון לנשים בסביבות גיל 50 פשוט מסוכנת.

 

ד"ר ואדים קרפוב, נוירולוג, סגן מנהל המכון לרפואה משלימה בבית החולים איכילוב, ומי שמפעיל בעצמו מרפאה פרטית, מספר שהלחץ להציג הצלחה במהירות, מוליד תופעות מסוכנות בחלק מהמרפאות הפרטיות. "לא פעם נותנים לצד הטיפול, למשל בלייזר, במגנטים וכו', גם זריקות", הוא אומר. "לחולה שמקבל אותן אין דרך לדעת אם החומרים שבזריקה הם שהקלו את הכאב או הטיפול עצמו. החומרים שמשמשים בחלקם להרדמה מקומית או הסטרואודים (קורטיזון), יעניקו הרגשת הקלה למשך ימים אחדים והמטופל יחשוב שהטיפול עובד".

 

ד"ר קרפוב ממליץ לחקור היטב לפני שניגשים לטיפול "חדיש", גם אם המטפל טוען שיעילותו כבר הוכחה. "רוב המחקרים נעשים על חולים מעטים ולכן אי אפשר להכריע באופן נחרץ אם שיטה זו או אחרת נכונה. מספר המחקרים המשמעותיים בשדה הכאב, אלה הנמשכים לאורך זמן, שואף לאפס. לכן כדאי לפנות למרכזים בהם הרופאים בעלי ניסיון".

 

ד"ר אילון איזנברג, נוירולוג, מנהל מרפאת הכאב בבית החולים רמב"ם: "הצרכנים לא צרחנים מספיק מבחינת הצורך לשאול כדי לדעת על סיכונים ותופעות לוואי של טיפולים ותרופות. אני מציע לחולים שלא להתפתות למודעות המבטיחות סיכויי הצלחה מסחררים. אין ניסים בתחום. אי אפשר כמעט לרפא כאב כרוני, והשאיפה היא להפחיתו, כשאבן הבוחן להצלחה היא הורדת הכאב בשיעור של 50%. אבל מנגד, אסור שהמערכת תפתור את הבעיה בכך שתשלח חולים הביתה עם התשובה 'אין מה לעשות'. תפיסת הכאב בקרב הרופאים ומקבלי ההחלטות בישראל שגויה. הטיפול בכאב הוא כושל, וגורם לחולים סבל פיזי ונפשי, נוסף על הנזק הכספי שנגרם להם. חובה לתת לחולי הכאב הכרוני טיפולים לכל חייהם, כפי שדורש מצבם, כמו שנותנים לחולי דיאליזה וכו'. ההתעלמות מהכאב אינה פתרון".

 

תלמדו לכאוב בשקט

 

בעולם הרחב הולך ומשתנה היחס לכאב הכרוני לאור הבנות חדשות על היקפו והשלכותיו מרחיקות הלכת על הכלכלה. כעשרה מיליון ימי עבודה אובדים בארץ מדי שנה עקב כאב כרוני - שלא לדבר על מצבם הכלכלי של החולים

עצמם, ששליש מהם ירדו ברמת הכנסתם ורבע יאבדו את יכולתם לעבוד לצמיתות.

 

ההבנה שהטיפול בכאב כרוני הוא מורכב ומחייב שילוב של שיטות טיפול ותחומי ידע מגוונים, הביאה את איגודי הכאב בעולם להכריז לפני כשנתיים על הכאב הכרוני כעל מחלה, במטרה לגבש הליכי טיפול מסודרים. אלא שהסדרת התחום בארץ מתעכבת. לו הייתה מערכת הבריאות מתייחסת לחולים בכאב הכרוני כאל שאר החולים במחלות הכרוניות - סוכרת, תפקודי כליות וכו' - היה אפשר להקל עליהם. אבל משרד הבריאות אינו מתייחס כך לכאב הכרוני. ארגוני הרופאים, מצדם, מנהלים מאבקים פנימיים. ההסתדרות הרפואית בישראל מתנגדת למיסוד הטיפול בכאב ולבניית התמחות בתחום. לטענתה, אין בכך צורך מכיוון ש"כל הרופאים עוסקים בטיפול בכאב בתחום עיסוקם".

 

פרופ' דוד ניב, מנהל מרפאת הכאב בבית החולים איכילוב ונשיא הארגון העולמי של מרכזי הכאב, הוא ממייצגי הגישה הרואה בכאב הכרוני מחלה. לדבריו, היעדר ההכשרה המסודרת מנציח את המצב הקיים. "כיום יש לכל תת-תחום ברפואה הנחיות מדויקות", אומר פרופ' ניב. "כל רופא מומחה יודע מה מותר, מה אסור. אבל לא כך כשמדובר בטיפול בכאב. כאן כל אחד מציע פתרונות נקודתיים. רופא המשפחה יספק תרופות, האורתופד יציע ניתוח (שלרוב אינו דרוש) וכך הלאה. המקסימום שאפשר להשיג בכך הוא כיבוי שריפות, והתוצאה היא שאין כמעט מי שיתפור 'חליפה מתאימה' לחולה כדי שיוכל לשקם עצמו. הגיע הזמן להפסיק לשאת את הכאב בדממה, כשרופאים שלא יכולים לעזור בשיטת 'זבנג וגמרנו' אומרים לחולים 'תלמדו לחיות עם זה'. אפשר לתת טיפול מתאים יותר, ובארצות הברית כבר יש התמחות בנושא".

 

לדברי המומחים בישראל, אין תמיד מעקב רציני אחר החולה, למרות החשש מתופעות לוואי או נזקים עקב תרופות או טיפולים פולשניים (שמתבצעים כאמור לא פעם ללא ציוד הולם). למעשה, אין גורם רפואי, בעיקר לא בקופות

החולים שאליהן מגיעים בתחילת הדרך, שמרכז את הנושא ולוקח על עצמו אחריות (לטענת הקופות "המעקב אחר החולים נעשה בידי רופאי המשפחה").

 

במשרד הבריאות מודעים להיבטים המסוכנים של חוסר הפיקוח. גם השרלטנות בשוק הפרטי לטיפולי הכאב (העיתונים מלאים בדוגמאות להבטחות מפתות לריפוי מהיר) "היא בעיה קשה", מודים שם. אבל את ההתמודדות הם מטילים על החולים, "שעליהם מוטלת החובה לבדוק בידי מי הם מפקירים את גופם ובריאותם, והם שצריכים לבדוק היטב היכן הם רוכשים את השירותים". מה עם אחריות המשרד לבריאותנו? לא בישראל, כנראה.

 

אורית כבר איבדה את אמונה במערכת שמראש לא יצאה מגדרה כדי להקל עליה, והיא פועלת בזהירות לשקם את עצמה - טיפולי הידרותרפיה בתל השומר פעמיים בשבוע (130 שקל לטיפול); פיזיותרפיה שיקומית (180 שקל לשעה); אלקטרודות ("טנס") המעבירות זרמים חשמליים (280 שקל לחודש); נשימות מעגליות להרפיית הכאבים (120 שקל לשבוע); וגם תרופות להקלת כאבים (כ-500 שקל לחודש). בסך הכול, יותר מ-3,000 שקל מדי חודש. מי יודע, אולי בקרוב תוצע לה שוב שיטה חדישה, מכשיר פטנט ייחודי (שאיש לא בדק) ושלקוחותיו הם אולי החולים הכואבים והנואשים ביותר.