אבל המציאות יותר מצחיקה

ב"ארץ נהדרת" ממשיכים לנעוץ שיניים, אבל בישראל של 2005, האמת יותר פרועה מהסאטירה

העוזי והסטנלי: "ארץ נהדרת", ערוץ 2, 21:00

 

כפי שהוכיח מקרה עוזי כהן ו"ארץ נהדרת", יכולה הסאטירה הישראלית, במצבה הנוכחי (של ישראל), במקרה הרע להחמיא למושא טיפולה ולתרום ליחסי הציבור התופחים שלו, ובמקרה הטוב להפכו לאליל טף המתעשר ממכירת תחפושות פורים. ואחרי שצחקנו, זה בעיקר מדכא.

 

אין למשל דרך – לא ל"ארץ נהדרת" ולא לאף אחד – לבצע פארודיה ממשית על פנינה רוזנבלום, לא אחרי שהפרסומות הנוכחיות בכיכובה מגחיכות אותה עד לרמה שבה אתה צוחק מול הפרסומת המקורית לא פחות – אולי יותר – מכפי שתצחק מול הפארודיה. רוזנבלום, ללא ספק, מסובבת כעת לא מעט ראשים, אבל גם לא מעט בטנים. בגירסתה המאוחרת, המכובסת, רוזנבלום מעידה עלינו יותר מכפי ש"נהדרת" מעידה עליה; זוהי גיבורת התרבות שלנו.

 

מה נשאר? סטנלי פישר וחיים יבין. "נהדרת" מחסלת חשבון עם ההחלטה למנות אמריקאי לתפקיד ציבורי ישראלי בכיר, אבל ההחלטה הקומית הזו אינה זקוקה לפארודיה על מנת שנבין את האבסורד. עדיין, הופעת אורח של מוני מושונוב היא לא משהו לסרב לו. וחיים יבין? אולי ההפתעה הגדולה ביותר כאן היא ש"נהדרת" הגיעה לטפל בו רק עכשיו. זה היה טיפול שורש מענג גם כשנטפל לאלמנטים הצפויים ביותר: דלות התקציב, הזיקנה, הבומבסטיות.

 

"נהדרת" פתחה את העונה במטרה מוצהרת לנעוץ שיניים, אבל גילתה אמת עצובה: ישראל 2005 היא מזרן גומאוויר; ככל שתנשך, הוא יחזור למצבו הקודם מבלי שיינזק. זה מנטרל אותה מהאלמנט המסוכן ומשאיר אותה על תקן בידור מושקע, שהופך לעיתים – כפי שקרה אמש – מעט צפוי. (וברייטינג: שיא חדש לתוכנית)

 

רדיו מצולם: "דרך המוזיקה", ערוץ 24, 22:00

 

מה הכיתובית שהכי חסרה בתחתית פריים שבו יושב קובי אוז על כורסה ומראיין מישהו שיושב על כורסה מולו? "המציג איננו קובי מידן". ועוד כיתובית שאפשר להוסיף: "המציג איננו קובי מידן גם אם יחזיק את סנטרו בין אצבעותיו ויהמהם בנוסח המידני סימן רשום", כפי שאוז אכן עושה.

 

קובי אוז איננו מראיין טבעי – הוא רקדן עמבה טבעי – אבל "דרך המוזיקה" מבקשת להפגיש אותו לשיחה, מדי תוכנית, עם אורח מפורסם שיספר על העדפותיו המוזיקליות. בתוכנית הראשונה זה היה השף חיים כהן. ותנחשו מה כהן שמע בצעירותו. נו, תנחשו. סגול כהה. סטיבי וונדר. פינק פלויד. ריטה. חווה אלברשטיין. כהן סיפר איך נהג לשבת לבד בחדרו, להאזין לקוטנר ודני קרפל ברדיו, להתמכר לפינק פלויד. כך ודאי יישמעו מחצית מהמונולוגים שעוד נשמע ב"דרך המוזיקה". היי, גם אני שמעתי קוטנר. עם אוזניות. לבד בחדר. ופינק פלויד. וסגול כהה. אלו זכרונות משותפים לה-מ-ו-ן ישראלים. מה לעשות, חונכנו לטעם רע, רובנו התנגשנו בעוצמה בחומה המגוחכת של הפינק פלויד, מעטים נחלצו מההריסות והמשיכו עם הפופ קדימה.

 

יותר מזה; פורמט "דרך המוזיקה", שבמסגרתו נוקב האורח בשם של שיר שאהב ומיד מושמע השיר באולפן, גורם לי לתקוע את ראשי בין ברכיי, לסוכך על עורפי בכפות ידיי ולנסות לקרב אליי את מסיכת החמצן מחמת ההתרסקות הטלוויזיונית. אין לכם משהו טלוויזיוני פחות ממנחה ומרואיין היושבים באולפן בשתיקה ומנענעים בראשם כביוויס ובאטהד בשעתם למשמע שיר הבוקע ברקע ללא קליפ. זו מבוכה גדולה. כהן הוא אמנם מרואיין טוב – הסיפור שסיפר על ליל חתונתו היה מרגש באמת – אבל כפי שזה נראה כרגע, "דרך המוזיקה" היא רדיו מצולם שאסור לו להצטלם.

 

צריך להגיד:

 

לערוץ הראשון: סתם לידיעתכם, ב"יש מצב לראפר חדש" של אתמול, ארבע אחה"צ, כלל הטקסט של הרכב הנערים "בייס סלאנג" גם את השורה היפה: "פה זה עסק מזורז, מהצפון עד המרכז, אפילו בבימבות שמים גז פאסט, כחולים הופכים ירוקים מבלים עם הגראס".