כפי שוודאי הבחנתם בנסיבות אלה ואחרות, צרפת זה לא כאן. סטטיסטית, הסיכויים למצוא בישראל מסעדה מעולה באמת בבעלות מלון צמוד, זהים לסיכויים למצוא את זינדין זידאן בהרכב מכבי פתח-תקווה. על רקע זה, כל ניסיון לעדן, לעדכן ולאנן (מלשון אנינות, שלא יהיו טעויות) מסעדה מלונאית, ראוי להתקבל באהדה בסיסית.
עכשיו משתדלת לעשות את זה "וונגס גריל", מסעדה השייכת למלון "רויאל ביץ'" באילת, יושבת על טיילת החוף הצפוני ומשרתת קהל סועדים מגוון, לאו דווקא מבאי המלון. מי שהחלה את דרכה לפני כעשר שנים בהשראת "צ'יינה גריל" במנהטן, והפכה עם הזמן כשרה, החליטה שלא יזיק לה משב רוח רענן. התחדשות, זה הרי שם המשחק.
ניצן רז, שף ישראלי שפעיל בניו-יורק ("סושי סמבה" הנודעת, ועתה גם שתי חומוסיות משלו), ירד לאילת כדי לחולל ב"וונגס גריל" תהליך דומה לזה בו היה שותף ב"איסט" התל-אביבית. רז חבר לפיטר הומל, שף המלון, ולערן לנקרי הצעיר, שף המסעדה, ובעזרת צוות הטבחים (שרובו מסין), יצר תפריט שלא מחולל זעזוע באופיו של המטבח הקיים, הקליפורני-אסיאתי, אלא מחדש, מעשיר וממצב אותו אופנתית.
יש כאן דילוגים בין היפאני, הסיני והוויאטנמי, בגרסאות מודרניות וברוח מערבית. הסגנון, אם תרצו, אסיאתי-אשכנזי. חומרי הגלם טריים, ההגשה בסגנון "משפחתי", כלומר, במנות משותפות, ולמרות שהדבר כאילו מתבקש, אין תפריט טעימות. ניצן רז אומר שזה לא מתאים לאילת. צודק, כנראה. מינימליזם ונופש לא יילכו פה יחד לעולם.
המנות הראשונות מסתמנות כצד החזק והמפתיע לטובה. מרק הבטטות (עם חלב קוקוס, חמאת בוטנים, בזיליקום ותבלינים פיקנטיים) הוא בבחינת חובה. גם הטונה טטאקי, הקרפ הירוק הממולא קונפי ברווז וסלט העוף והשומשום ראויים ביותר. בעיקריות, דווקא העוף טריאקי בולט מעל ידידיו הבשרים. האסתטיקה, בכל המקרים, מנצחת. המנות מטופלות, מעוצבות, מדוייקות למראה ומעוררות.
והמחיר? קשה לאכול לא יקר באילת, למרות ההנחה המע"מית, שמי יודע לאן היא נעלמת תמיד. 150-200 שקל לאדם יעלה ערב ב"וונגס". תחושת האסקפיזם – מה יותר טרנדי מזה – כלולה במחיר.