חיי מלכים

"אדוני הארץ", שמציג בטון בוטה ונחרץ את סיפור ההתנחלויות, לא מבקש להתנחל בלבבות אלא להציל את הדמוקרטיה ולהשיב את אדוני הארץ אל מקום שאין בו אדונים. אריאנה מלמד על כתב אישום חריף

לספר הזה לא קוראים "ושבו בנים לגבולם" או "מגלות לגאולה בשטחים". שמו "אדוני הארץ", ומטרתו המוצהרת היא לחשוף את מה שהמחברים מתייחסים אליו כפשע מתמשך של המתנחלים ושל החברה הישראלית כולה, שבשתיקתה היחסית כלפי תופעת ההתנחלויות המתעצמת והולכת, הובילה את עצמה ראשית לריקבון מוסרי עמוק, ומאוחר יותר, בימים אלה ממש, אל פיתחה של מלחמת אזרחים.

 

בעיני המחברים – עקיבא אלדר ועידית זרטל – זהו נסיון מקיף ראשון למפות את ההיסטוריה הסוערת של מפעל ההתנחלויות, כמו גם את ההיסטוריה של היחסים בין המתנחלים לבין ממשלות ישראל והממסד הרשמי לדורותיו, וכמובן – את ההיסטוריה האלימה של היחסים בין המתנחלים לבין הפלסטינים. אל תצפו מן המחברים להתבוננות נייטרלית בתופעה שהם מתעדים, כי התבוננות כזאת אינה אפשרית כלל למי שיושב בתוך עמו. עמדתו של ההיסטוריון המעורב אינה עמדה של מגשר ומפשר באמצעות עובדות: כאן טמונה עוצמתו הרגשית של הספר וכאן תוכלו למצוא גם את חולשתו היחסית – אם אתם מתעקשים על "דיון ציבורי" בין המתנחלים לבין שוללי ההתנחלות. אם, כמו בהנחה המובלעת של החברים, אתם סבורים כי מפעל ההתנחלויות הוא אך ורק ייצוג של דספוטיזם משיחי בתמיכה שלטונית, ואין עם מי לדבר וגם אין על מה – הספר הזה יתאים לכם ככפפה ליד.

 

האם כולם כאלה?

 

התיזה, למרבה הצער, מוכרת רק למי שטורח בעקביות להתעדכן: מתחילת ההתנחלות בגוש עציון ועד להיסטריה סביב פינוי מאחזוני-הארגזים, דבר לא השתנה. קבוצות הולכות וגדלות של לאומנים חדורי להט משיחי, שניכסו לעצמם חזון אלוהי-כביכול של מדינה גדולה ורחבת ידיים, פעלו כל העת כדי להעצים את תנופת ההתנחלויות בצוותא חדא עם השלטונות, שנגררו אחריהם והתייחסו אליהם בסלחנות ובאהדה, בתמיכה פומבית ובהערצה, גם כשלא היה להם נוח להודות בכך. ברבות השנים, כפו המתנחלים אתוס כוחני ולא-מוסרי על חלק ממקבלי ההחלטות בישראל, וכל העת המשיכו לפעול בתערובת מדהימה של עורמה פוליטית, זלזול מוחלט בחוקי המדינה (כשאלה לא נחקקו במיוחד לטובתם), עבירות פליליות ושתדלנות פוליטית בכיינית מחד ומתנשאת מאידך.

 

הטכניקות הרטוריות, לשונם של המתנחלים וטיעוניהם והיסודות הלא-רציונליים בחשיבתם מנותחים כאן היטב, באזמל חד במיוחד. דיסאינפורמציה ופולחן-מוות, לשון מכובסת ואימוץ למראית עין של "השיח הדמוקרטי", כל אלה נחשפים כאן יפה – אבל יחד עימם באה גם מסקנה נחרצת מאוד על אופיו של ציבור גדול המתואר כאן כמרושע, אלים במיוחד ואפילו רצחני: לא הרוצחים מבין המתנחלים, לא המפגעים לבדם, אלא הציבור כולו.

 

וכאן, לטעמי, לא עשו המחברים די הצורך ונותרו מחוזקים אך בתחושת-צדקתם. אני מבקשת להאמין כי בתוך הרשעות והאיוולת הגדולה של מפעל ההתנחלויות לדורותיו, יושבים גם רבבות שנקלעו אליו ואל הוויכוח הציבורי לגמרי שלא בטובתם, כשממשלה אחר ממשלה בישראל, משמאל ומימין כאחד, הפכה את איכות-חיים-חמש-דקות-מהקו-הירוק למפלט חברתי מקובל ואפילו רצוי עבור מי שהממון לא היה בכיסם, אבל החלום הבורגני הקטן זרח מעיניהם כשחתמו על החוזה וקנו קוטג' באריאל ודו-משפחתי בגבעת-זאב וכן, אפילו דירת-גן בגילה.

 

אלה נגררים ב"אדוני הארץ" ונצררים ביחד עם לוינגר ויהודה עציון, חנן פורת ופנחס ולרשטיין ושורה ארוכה של מטיפים חדורי להט משיחי, ומתוכם בונים המחברים דמות קולקטיבית של מהרסים ומחריבים, יורים ועוקרי זיתים, פושעים בחסות המדינה. האם כולם באמת כאלה? אם כן, המחברים לא עשו די הצורך לשכנע את קוראיהם שכך הדבר. אם לא, הם חוטאים באותה התנשאות רטורית של המתנחלים עצמם.

 

מותר לקוות

 

אני מבקשת להאמין שמלאכת התיעוד של המחברים נעשתה באורח נאמן, ומן הספר באמת עולה נבירה עמוקה בארכיונים ומעקב אחר חלק מן התהליכים הפוליטיים שאפשרו את קידום ההתנחלויות, עקב-בצד-אגודל. ומה לעשות שהעובדות המובאות כאן מוכיחות את התיזה: ממשלות ישראל, מאז 1967, נכנעו באורח מביש לתביעות הלא-חוקיות של מי שהפכו את עצמם לאדוני הארץ בחסותה של הממשלה. אבל – ונדמה לי שכאן החידוש החשוב שבספר – המחברים מצליחים לקשור בין החסות הערטילאית הזאת לקורוזיה המוסרית של מערכות החוק והממשל עצמן ביחס להתנחלות ולאופן התנהלותה.

 

דבר לא נעלם כאן מעיני המחברים: מפעלותיה של פליאה אלבק ופסקי הדין שבהם, פעם אחר פעם, דמו של פלסטיני שמתנחלים רצחו אינו סמוק יותר מפיסת הנייר ששולחת את הרוצח לרצות עונש קל במיוחד. הרטוריקה הגזענית של המתנחלים ואימוצה המהיר מדי על ידי צה"ל וחילו. פולחן המאחזים ואוזלת היד הבירוקרטית כנגדו. והעיקר: פולחן ההסכמה-בשתיקה, שבו לוקה כל החברה הישראלית שעמדה מנגד, שלא התקוממה במקום ובזמן הראויים לכך, ואפשרה, בעצמת עיניה ובכיסוי אזניה, לפרחי הרוע הללו ללבלב על כל גבעה בשטחים הכבושים.

 

הטון הנחרץ, הבוטה, השחור-לבן של המחברים ירחיק מהם גם כמה וכמה מן המחנה המתקרא שמאל ציוני שפוי. וזה בסדר גמור: לא להתנחל בלבבות הם מבקשים, כי אם ליצור כתב אישום כולל וחריף. בכך הצליחו, ללא ספק.

 

הדבר הטוב ביותר שיקרה לספר הזה, מבחינתי, הוא בהפיכתו לתיעוד היסטורי של תקופה שתחלוף מן העולם, היא וחולייה, היא והרוע שלה. בסוף הדברים המחברים מייחלים לכך שהדמוקרטיה הישראלית עדיין תוכל הציל את עצמה ולהפוך את תוכנית ההתנתקות לנדבך ראשון של השבת אדוני הארץ אל מקום שאין בו אדונים, וכולם שווים בפני החוק. "המזרח התיכון מלמד את שוכניו כי מוטב שלא לצפות מה יילד יום או לעשות זאת במלוא הזהירות", הם מזכירים בסוף הדברים ונמנעים מאופטימיות, אבל גם להיסטוריונים ולמתעדים-מעורבים מותר לקוות, וגם לקוראים שלהם מותר בהחלט להצטרף לתקווה.

 

"אדוני הארץ", עקיבא אלדר ועידית זרטל, הוצאת דביר, 640 עמודים.