שלום ולא להתראות

"הבורגנים" סיימה אמש בפרק סיום משכנע, אבל יהיה קשה להתגעגע לגיבורי הסדרה המאוסים והמפוהקים

למי נתגעגע? "הבורגנים", פרק סיום, ערוץ 2, 22:15

 

 

דמיינו לעצמכם: "שידורי קשת" ויוצרי "הבורגנים" מאפשרים לכם להחזיר, באס-אם-אס, רק דמות אחת מ"הבורגנים" כדי שזו תקבל סידרה משלה. במי תבחרו?

 

אתם הרי יודעים, כפי שאני יודע, כי שוב הייתם בוחרים בנינט. ל"הבורגנים" – כולם כולל כולם – קשה יהיה להתגעגע. הנה הם עוזבים את הבניין, וכל מה שבא לך לעשות עכשיו הוא לזרוק את חפציהם מהחלון, לארגן להם הסעה מאורגנת ולאחל לעצמך כי לא ישלחו גלויה (הם ישלחו. סרט הקולנוע בדרך).

 

שלוש עונות חיינו במחיצת סידרה מוכת דיכאון קליני. התחיל טוב, נגמר באישפוז. הפרק האחרון סיכם את הסידרה היטב. "די כבר, כמה אפשר?!" צעקה על נינה הפסיכולוגית שלה רגע לפני שזרקה אותה, ונדמה כי אין דרך אלגנטית יותר לסיים את יחסינו עם "הבורגנים". די כבר, כמה אפשר? כמה אפשר עם הדרמה המשועממת מעצמה, הלועסת את זרועה שלה, עם הגיבורים המפוהקים, דוברי לאקונית שוטפת, מי שנדמה כי הנשימה עצמה הפכה עליהם לטורח? תסתכלו עליהם, ותראו אותם.

 

ונניח, רק לרגע, שתסתכלו עליהם ותראו אותנו. ונניח שנודה אחת ולתמיד; כן, כאלה אנחנו. קצת כאלה. חיינו כאן הם שלולית מים עומדים בה מתרבים בהתמדה יתושי הכן-אה. בסדר. אפשר לפחות לקבל קצת דרמה אמיתית או שראשון בלילה ימשיך להיות ליל המתים החיים?

 

"הבורגנים" גמרה את זה יפה. ההומאז' הנהדר ל"מנהטן" של וודי אלן בפרק הסיום היה ניסיונה המשמעותי ביותר להתרומם. להתעלות. להיתלות באיזה אילן גבוה. היא הצליחה. השאלה המתבקשת היא למה לא עשתה יותר מזה קודם. אולי משום שבשלב המתקדם של מחלתה, הפכה הסידרה מדרמה למאניירה. מאמירה לעצירה.

 

ל"הבורגנים" היתה תמיד אווירה מדויקת, סנטימנטלית משהו, עקבית ומעוררת הזדהות, בעיקר בבימוי. זה הפך אותה למוצר מנומק ובעל תוקף – אבל לא בהכרח נסבל. גם לקולנוע הצרפתי היתה תקופה כזו – תיכף לפני הגל החדש – בה השתלטה הדרמה הבורגנית המפוטפטת על בתי הקולנוע. עבר להם. "הבורגנים", ששמה ניתן לה מתוך איזו מודעות אירונית, הפכה לבסוף, אכן, לדרמה בורגנית יגעה אפילו יותר מהשמעה נוספת של "דרכנו" בגלגל"צ. כן, אה.

 

סימפטומים ראשונים: "עמוק באדמה", ערוץ 2, 22:50

 

העונה השלישית של "עמוק באדמה" מלווה ציקצוקי מחאה מצד מעריצים ותיקים: זה כבר לא זה, טוענים. העסק מת (חה!). הלך העומק, נשארה האדמה. הבטיחו ברנדה, נתנו קדחת הליסה.

יצאנו לשטח. בבדיקה ראשונית, אכן ניכר כי "עמוק באדמה" אינה משייטת עוד מחוץ לאטמוספירה תוך שהיא נוגעת בשמיים במעופה המרהיב. נדמה כי איבדה מעט חדות. עכשיו שכל הסודות כבר בחוץ (ו"עמוק באדמה" היתה תמיד, ולפני הכל, על סודות, הדחקה וצביעות אנושית תת-קרקעית).

 

מה נותר? לשחק עם הקיים ולהמשיך להרחיב עד אינסוף את יקום הדמויות הביזאריות. הדרמה עודה כאן, אם כי היא נזקקת כיום לוויאגרה על מנת להתרומם: שלוש מיתות בפרק אחד. מתמחה מוזר. התמוטטות עצבים לוונסה. בילי מתוודה באוזני אחותו כי הוא מאוהב בה.

 

אלו, אני חושש, סימפטומים ראשונים להופעת גידולים טלנובליים. אם לא יוסרו, או חלילה יתרבו, נאבד את "עמוק באדמה". ועדיין, גם כשהיא גולשת מצידו השני של המדרון, "עמוק באדמה" טובה יותר מכל דבר אחר בטלוויזיה. העלילה המרכזית הנוכחית – היעלמותה של ליסה – היא צלילה עמוקה ועוצמתית לתוך הפחד לאבד אהוב, לתוך מקורותיה המבעבעים של חרדת הנטישה. זוהי "עמוק באדמה" בשבילכם; הסידרה בעלת קיבולת הלב הרחבה ביותר לכל מה שאנושי, באשר יהיה. עדיין התייצבות חובה.

 

צריך להגיד:

 

*לדני רופ: נו, לא חבל? בדיוק לפני כל נסיעות החינם האלה לחרמון המושלג?

 

*לעוזי כהן: אפשר בלעדיך. עובדה.