מלחמה מדשדשת

"חדר מלחמה" עדיין לא מצליחה לפתח עלילה סוחפת, הדמויות לא עמוקות והמוזיקה עדיין לא קשורה לכלום. מצד שני, יש עוד תקווה

מסיבה פרטית: "חדר מלחמה", ערוץ 2, שבת 21:30

 

יש לנו בעיה. "אין לנו בעיה אם אני לא אומר שיש לנו, ואם אני אומר שיש, בטוח אין", או משהו כזה, היה יאיר לפיד מתסרט, מן הסתם, בתגובה לקביעה הזו, ושם את השורה בפי אחת הדמויות ב"חדר מלחמה", לא כל כך משנה מי; כנראה שזו תהיה הדמות שטרם סיפקה פאנץ'-ליין בעשר הדקות האחרונות.

 

אבל יש לנו בעיה. "חדר מלחמה" מדממת צופים משבוע לשבוע. זה מובן כשמנסים לעקוב אחרי הסידרה; זה פשוט קשה מדי. קל לנתק מגע עם "חדר מלחמה" בעיקר משום שהציפיה להתפתחותן של עלילות סוחפות מתוך הפוטנציאל הטוב הזה אינה נענית, ואין שום סיפור דחוף מספיק כדי להחזיר אותך לשבוע שאחרי; היי, לעיתים גם לחצות את הפרסומות לצד השני לא קל.

 

"חדר מלחמה" מוסיפה לדשדש במים מהם נכנסה לבריכה, מסרבת לשחות לעומק. הדמויות נותרו מאופיינות בקווים כלליים מדי, כולן חכמות, כולן שולפות ציטוטים – מהתנ"ך ועד צ'רצ'יל – כולן מאבדות, מתאהבות, מתרגזות ונרגעות באופן כמעט סכמטי, מאוד לא אישי. כמעט כל השחקנים מדקלמים את הטקסט, מי יותר, מי פחות – לרובם אין ברירה; רוב הישראלים פשוט לא אומרים דברים כמו "חשוב לי מאוד שתדע שכל מה שאמרת עכשיו ממש לא חשוב לי". רוב הישראלים קוראים דברים כאלה בטור של יאיר לפיד.

 

אמש הופיעו, בתפקידי אורח, דפנה שפיגלמן ויאיר לפיד. שיחקו סביר. לרגע קיבלת את התחושה כי מדובר כאן במסיבה הפרטית הזחוחה של לפיד וחבריו – אנחנו רק אורחים לא קרואים, כלומר שאיש אינו מתכוון להעביר אלינו את צלחת הכיבוד המרכזית ולספק לנו דרמה מרתקת שתגרום לנו לדבר על זה למחרת.

 

והמוזיקה עדיין לא קשורה לכלום. ואיילת זורר עדיין עם פוני. והמתח המיני עדיין מגושם ומביך כחיזוריהם של בני 15. עם עליית הסידרה העריך לפיד כי מדובר בדבר הטוב ביותר שכתב. מה לעשות כי כמעט מדי שבוע כותב לפיד משהו טוב יותר. נותרו עוד ארבעה פרקים לסיום העונה; לא הכל אבוד. אבל בעונה השניה, עורך תסריט מיומן היא הפונקציה הדחופה ביותר בהפקה היקרה בישראל.

 

רגע נדיר: "האולפן המרכזי", ערוץ 10, שישי 20:00

 

הייתם חושבים שהראיון עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין יהיה ההישג הגדול של מהדורת "האולפן המרכזי" – הנוק-אאוט השבועי הרגיל שמכניס לאחרונה האולפן הזה לשני מתחריו – אלא שעל הראיון הנדיר האפיל מה שהתברר להיות הרגע הטלוויזיוני המדהים של השבוע.

 

קבוצת ניצולי מחנה אושוויץ, שהגיעו למחנה כילדים זמן קצר בטרם שוחרר וצולמו יחד ליד גדר המחנה, חזרו למחנה כדי לשחזר את הצילום. עשרה מבין 13 הילדים ההם אותרו ברחבי העולם, ובן שני התלווה אליהם במסעם בחזרה לנקודת האל-חזור של חייהם. הם הגיעו למחנה הקפוא, התייצבו שוב בנקודה בה צולמו במקור, ויצרו את אחד הרגעים הסמליים המרגשים שתועדו השבוע במסגרת ציון 60 שנה לאושוויץ.

 

אבל הרגע המטלטל האמיתי מתועד מיד אחר כך: תיירת סקוטית המבקרת באושוויץ ניגשת אל אחד מהם. ניכר בה כי היא מתקשה להאמין לכל סיפורי הזוועה ששמעה זה עתה. "הסלקציה – זה באמת היה?" היא שואלת אותו, והאיש מאשר לה שכן. "ויש לך מספר על היד?" היא ממשיכה, ולבסוף לא מתאפקת, ומבקשת לראות. הניצול חושף את המספר על זרועו, והתיירת פורצת בבכי קורע-לב. "אני מצטערת, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת", היא אומרת בכאב, ומחבקת אותו.

 

זה רגע טלוויזיוני נדיר בעוצמתו; הוא ממחיש בו-זמנית את הקושי האנושי הבסיסי לקבל כי אימי השואה הבלתי נתפסים אכן התרחשו כמסירתם, וכן את החשיבות העצומה שבהמשך התיעוד, החייאת הזיכרון ומסעות שיבה והסברה של ניצולים.

 

צריך להגיד:

 

לערוץ 10, במלאת לך שלוש שנים: שלא תדע עוד צער.