הוריקן באור ירח

"הוא התקפל שם כחיה מבוהלת, ידיו חובקות את כתפיו. עכשיו כרע על ברכיו. הוא התפלל. הוא לחש מילים טרופות במהירות, גופו נע לפנים ולאחור, עיניו עצומות בחוזקה". סיפור קצר מתוך "אגמים", אסופת סיפורים מאת תלמה אדמון שרואה אור בימים אלה

בסמטה המוליכה אל השוק הילידי נתקפה חדווה מפתיעה. אותה אישה לא צעירה המשיכה בהליכה אטית, מי בכלל היה שם להסתכל בה, סוליותיה טועמות את העפר האדמדם, משבי רוח עדינים מבקשים לחטוף את כובע הקש הנראה כאילו עתה חבשה אותו בראשונה. ודאי שהיתה תיירת. משקפי השמש לא הסתירו את עפעפיה המכווצים מפני עזות האור. היא לא היתה מורגלת במרכיבי הסמטה ההיא, ואולי משום כך נדמה היה שהיא מתאווה לצאת במחול. מובן שלא העזה. יש לה גיל, וצבע שערה, התלתלים המגיחים מתחת לכובע, מותך מבלונד שאבד ושיבה נוצצת, אלא שרגליה הרתיעו קלות וסטו בפעימות נחבאות ימינה ואחר כך שמאלה. הסמטה היתה שוממת, וחומות חומר גבוהות, שהגוון הוורוד נמלט לתוכן, הסתירו בתים נעלמים והיסו קולות של חיים אחרים.

 

הלאה משם עבר האור בפרחים אדומים של בוגנווילאה, שפרצה מעבר לקיר כדי לצנוח רפויה על פני חזית החומה. בעיניה לא היה כאדום הזה לפנים, עמיד ונוטף בדממת הסמטה. ודאי שתזכור את השקט הזה, היא היתה יחידה, היא לא דיברה אל איש ואיש לא הציע לה דבר. היא היתה אישה לבדה בסמטה דוממת.

 

כשהגיחה אל הרחוב שחצה את דרכה מול השוק נבלעה באמפיתיאטרון הומה. היא היתה הצופה היחידה בו, נטמעת מיד במבוכיו, וגם שחקנית ראשית, שפניה אומרים אושר. הצבעים הבוטים של תצוגות הבגדים התלויים למכירה היבהבו הנה ושוב ברוח שגברה מעט. היא שמה לב לפרטים. היא עברה בין ערימות של פירות טרופיים, סדורים בפירמידות על שקים פרושים. הרוכלים כהי העור הרימו אליה פנים שוחקים, חנפניים.

 

ליד דוכן מצועצע, עטור מיני ניירות צבעוניים מבריקים, שכבר רטטו ברוח והכו, ובעוד השמש מתעמעמת, גחנה ומיששה פרי אננס, קירבה אותו ושאפה. אוסף צלילים הסתחרר סביבה ונבלל עד היותו ללחן אחד, מובחן ועשיר. כשכל זה יסתיים, למי תספר?

 

התבהרו לה מילים של שיר ששמעה במזנון הדהוי, הדביק, של נמל התעופה, לאחר הנחיתה, ואחר כך בלובי של מלון "מון לייט", מלון-אגדות מפואר, רוחץ באורות בוהקים, נפרש אל מי הלגונה, זורה את אורותיו על המים, מצליל אותם אל העומק ושב לדוג אותם אל מרפסותיו המוגבהות. מה אמרו מילות השיר ההוא?

 

נדמה היה שהיא חשה בהיערכות לקראת התרחשות שלא צפתה. בלי איתות מקדים באה יד שחומה ונדחקה אל מול פניה, נושאת פרי ירוק כהה, שלא הכירה את ניחוחו הכבד. היא פנתה לאחור, עודה אוחזת באננס, ופניו של בעל היד היו קרובים באורח לא מנומס.

 

ווֹט, היא אמרה בבהילות, ווֹט, ווֹט! כל השפות נשמטו ממנה. גבר צעיר כל כך עמד סמוך אליה, ידו מגישה לה פרי לא מוכר, חיוכו פתוח ובלתי מתחשב במשמעויותיו, מי יודע איך היא עלולה להגיב או מה עלולים לומר עליה או עליו, מין מה-אכפת-לו כזה, כל ידו מלאה את הפרי, שהיא אינה יודעת את שמו, וריחו מעיד על מתיקות עשירה מהכיל.

 

נוֹ, תאנק יוּ, התנשמה בתוך גמגום ותנועות חטופות שלא ידעה להשלימן, לכודה בין הדוכן, סרטי הצבעונין שלו רוחשים איום מעל לראשה, לבין גופו החזק של הרוכל. כן, גופו היה חזק, גופם של כל הרוכלים היה חזק. הם נשאו ארגזים וצרורות שקים כבדים על כתפיהם היציבות.

 

הבחור קרב, כנראה, מן הדוכן שממול, ועכשיו לא שעה אל סירובה ושב והגיש לה את הפרי במחווה תיאטרלית מסתלסלת. הוא הביא את הפרי מלבו אל פניה שוב ושוב, מוליד אותו מחזהו, והשחוק המלא, הרחוץ, לא נמחק מפניו. היא התבוננה היטב בעיניו, ונראה שלא מצאה בהן כל זדון. עתה הבינה שהוא לא ירפה מהנתינה הזאת שהתאווה לממש, והיא, פניה מסמיקים, מבטה בורח, נטלה את הפרי, תאנק יו, אמרה במהירות, תאנק יו. היא נראתה מאוששת מעט אחרי שחפנה את הפרי, קריר למגע וחלק, והגישה אותו לחוטמה, כדי להריח, ככל הנשים.

 

אלא שאז שבה ונרעשה, שכן פלוגת בחורים שחומים באה ועמדה מולה, כל אחד מהם נושא פרי משלו ומגיש לה אותו באותה מחווה גדולה. למרות התיאום ביניהם, הם לא הסתכלו זה בזה, רק בה, צוחקים, שמחים במשובתם, דבקים בפירותיהם, אננס, ובננות ורודות, ואנונות גבשושיות, ומיני פירות אחרים, שלא יכלה לזהות אלא את צבעיהם. היא נשאה את ידיה לפניה, כבר צוחקת גם היא, הודפת אותם בלי לגעת בהם, מבקשת להימלט, אולי רוצה להישאר.

 

באותה שעה צנחה אפלולית מועטה אל בין שבילי השוק המאובקים. היא הסירה את משקפי השמש, והבחורים עדיין חייכו אליה, טנא אנושי טעון שמחה, מצפה. היא הבינה שיהא עליה לבחור באחד מהם. זה היה משחק, והיא נטלה בו חלק מרגע שסבה לאחור וראתה את מבטו העולץ של בעל הרעיון.

 

הפרי שנתן בידה הכביד עליה עתה, ידה רפתה והיא ביקשה לוותר עליו. עייפות גדולה נמסכה בה לפתע ואיימה להשבית את המשחק. אני לא צעירה, אמרה בעברית.

 

הם הוסיפו להציע את עצמם, ממאנים להבין שפות זרות. מבטה הנרתע חלף על פניהם, היא הרי ידעה שנחוץ רק רמז זעיר. הם יבינו. בתנועה שבורה, נמהרת, מסרה לידי הראשון את הפרי, ידה כבר הזיעה ממגעו. הוטל "מון לייט", אמרה לו, רום תרי-תרי-טו.

 

היא הסתלקה בחופזה, פורעת בדרכה פירות ובדים ומחרוזות. כבר החשיך.

 

אורות המלון — כמה חשמל צורך מלון כזה, השקעה אמריקנית באי שכוח שנמל התעופה שלו עדיין עלוב — שבלילה הקודם היו הבטחה של מותרות ופאר, משכו אותה עתה בהבטחה של הגנה וביטחון. זה כל מה שנשים זקוקות לו.

 

בכניסתה ללובי החמים, פעמון זכוכית שלֵו, נדמה ששכחה את השוק ואת רוכליו. פעם נוספת שמעה את השיר שנוגן מכל רמקול באי. זמרת שחורה, הדוקה בשמלת כסף רוטטת, שרה ליד הפסנתר בירכתי המבואה. קול השוקו החם שלה חזר ותבע: "break my heart-Un", ודווקא עכשיו, כשהיא עומדת פזורת שיער ודעת מול הזמרת השרה בעיניים עצומות ומסורות ללחן, דווקא עכשיו, כשהיא נרדפת מן החוץ, השתהתה שם, דוחה איזו מחשבה על הצירוף החדש הזה, break my heart-Un. לא "בוא ותקן", לא "בוא וְאַחֵה את לבי", לא "בוא ורפא את הכאב", אלא "הפוך את השבור הזה". והיא, שוודאי שכחה מכבר את המליחות הבאה בעקבות אהבה, מאזינה ונשבית דווקא בשיר אמריקני, מין להיט לא מחייב, פזמון שכל האי שר, כבר מפזמת אותו עם קולה הגרוני של השחורה.

 

עכשיו, יש להניח, תהיה אמבטיה רגועה, מוזיקת רקע סתמית, שפויה, טפטים תכולים על הקירות, נורה מוזהבת אצל המיטה, בחלון מראה הלגונה, יופי כמעט מלאכותי. לא יקרה דבר. היא נהנתה מן היום הזה. היא תישן.

 

לאות מסופקת פשטה מגבה אל גפיה לפני השינה. היא עמדה בחלוק והתבוננה במעשי האורות במים. פנורמה פרטית היתה לה במרפסת. אלא שלא רק מים היו שם בחוץ. היתה גם הרוח, כבר נוכחות ממשית, גמלונית, והיא קטעה ופרמה את רקמת האורות במים. מפל כתומים ולבנים וצהובים וזוהרים נשפך אל הלגונה ולא הרגיע אותה. דבר מה כביר נהם מעבר למשטחי האור, והוא עמד להגיח מתוך אפלת הים. תעוקתו כבר נרשמה בשובלי האוהלים המוטרדים על שפת המים ובצמרות הוושינגטוניות הנכנעות בלא מאבק.

 

היא טילפנה לקבלה. דו יו נו אוף אני סטורם גטינג ניר?

 

יס, באט דונט יו וורי אבאוט איט, אמרה הפקידה. כאן דואגים לכול, הוסיפה, רק אל תצאי אל המרפסת, הגיפי את החלונות והווילונות. סליפ וֶל. בבוקר, כשתקומי, זה כבר יהיה אחרי הכול. גוד נייט.

 

היא ניגשה אל המיני-בר. היא התלבטה בפתיחתו. כשהצליחה לסובב את המפתח הזערורי התעלמה מהרעד הקל שתקף את כפות ידיה. כל בקבוקון אלכוהולי היה יכול להתאים. היא מזגה לאחד הגביעים. לפני שלגמה נשמעה נקישה בדלת. גופה המתוח נבהל לאחור והיא כמעט מעדה.

 

הו איז איט, שאלה. היא לא קרבה אל הדלת. קול גברי נשמע היטב גם מן המרחק הזה.

 

איי פרום דה מרקט, אמר הקול. מנגד עלה עתה קול הרוח כצריחה אנושית רחוקה. הגביע בידה, קפאה האישה בין החלון הפונה אל הים, שכבר רגש, לבין הדלת הנעולה בפני הגבר הזר. הכול יהיה בסדר, תראי, הכול יהיה בסדר, אמרה בקול. היא מיהרה אל הדלת בלי לחשוב. נשים חושבות יותר מדי או לא חושבות בכלל.

 

מה מוזרה היתה עמידתו במסדרון המואר בניאון לבן. חולצת טריקו לבנה נמתחה על חזהו הנאה. שערו השחור, כתמי מתכת כחולה השתקפו בתוך סמיכותו, סורק, נמשח בשמן פרחים ונפרע מן הרוח. חיוכו היה אחר עתה, מלא היסוס. הוא חיבק את עצמו, כאילו חש בקור. קו המתאר של כתפיו כמו רפה. דבר מה חמקני, לא קשור לתעוזת השוק שלו, נחבא עתה בעיניו.

 

או-קיי, קאם אין, אמרה לו. ידיה התייצבו. היא לגמה מן הגביע. היא סגרה את הדלת, הוא בא וישב על הספה, הוא לא דיבר, היא מזגה ונתנה גביע בידו, היא ישבה מולו על כיסא מעוטר ידיות.

 

ביג וינד קאם, הוא אמר והניף את ידיו. עיניו רחבו, לרגע היה ילד, ואחר שב להיות גבר צעיר ונבוך על הספה.

 

היא חייכה אליו. הם אומרים שהכול יהיה בסדר, אמרה לו.

 

נו, אמר, איי סי וינד, איי סי מאץ´ וינד.

 

הוא התווכח. ניסיונו בהוריקנים רב משלה. האם עלה בדעתה שפקידת הקבלה זייפה קצת בהערכות הלילה הצפוי?

 

גופו לא נח על מקומו. הוא הערה לגרונו את הליקר הכתום ושלח מבטים קטועים אל הבר.

 

יו וונט מור? שאלה.

 

הוא הינהן.

 

גוֹ אֶהֶד, אמרה לו.

 

הוא ניגש אל המקרר והוציא שני בקבוקים. ממרחק נשמעה נהמה זרה של חיה קדמונית. ברקים חדים התמגנטו אל אורות המלון והרפו.

 

הסערה באה באחת. ברעש הנורא דומה היה שהים עולה לבלוע את היבשה. היא מיהרה להגיף את הווילונות הכבדים ובאה וישבה לצדו על הספה.

 

ווֹט איז יור ניים? שאלה.

 

נוי, השיב בקול שאבד, מבטו מושפל וקפוא. ציפורניו ננעצו בכפות ידיו, נשימתו נתקצרה. הוא לא שאל לשמה.

 

אר יו אפרייד? שאלה. לא יכול להיות שהוא מפחד. גבר מלא כוח שכמותו.

 

הוא הציץ בה נכלם.

 

שלווה נחלמת ירדה עליה. דונט וורי, אמרה לו, אנחנו יחד. נעבור את זה. היא נגעה בידו כדי לעודדו.

 

ורידי יד הפועל שלו טיפסו אל זרוע שרירית ונעלמו מתחת לשרוול הטריקו. נשים חושבות על פסלים כשהן מתבוננות בכתף כזאת.

 

עכשיו באו מכות הרוח ונגחו בחלונות במהלומות חזיתיות מבעיתות. הדבר העצום שהשתולל בחוץ תבע את הזגוגיות בעקשנות, והן היטלטלו במסגרותיהן. ממרחק מה אפשר היה להבחין בתוך ההרעשה הכבדה בצלילי התנפצות במסדרונות רחוקים, שדרכם חדרה הסופה אל המלון.

 

היא תפסה בידו, חרדה לפתע, אלא שהוא מיהר לאסוף את אצבעותיו. שפתיו רטטו, וברגע הבא זינק אל מתחת לשולחן. הוא התקפל שם כחיה מבוהלת, ידיו חובקות את כתפיו. עכשיו כרע על ברכיו. הוא התפלל. הוא לחש מילים טרופות במהירות, גופו נע לפנים ולאחור, עיניו עצומות בחוזקה. שפתיו הדובבות החווירו.

 

היא התבוננה בו המומה, לא יודעת מה לעשות בו.

 

כשכבה האור לפתע, נשמע הבחור קורא אל השדים והרוחות שלו, הסופה ששאגה בחוץ רצתה רק אותו. מתוך החשכה העבה שלכדה אותם נשמעו חבטות הרוח בעורף הבניין יחד עם תפילתו המצטרדת. עם חלוף השעות היה קולו ליבבה מתמשכת, אבודה, דועכת.

 

הרוח רחקה בהדרגה. האור לא שב. בכיו של הגבר הצעיר גווע. זמן תלוש ממציאות עבר עליה, בעודה שרועה על הספה פקוחת עיניים, ממתינה. מעבר לווילונות קמה ועמדה דממה גדולה. היא גיששה דרכה אל החלון הרחב והסיטה מעט את הווילון. בחרך ראתה את אפלת הים האטומה מתחילה להתבהר. נגלה אופק תמים, קו ישר ודקיק, כמעט אובד במאמץ ההתבוננות בו.

 

היא פערה את הווילונות והניחה לאור שחר הססני לחמוק אל החדר. הרוכל מן השוק ישן מכווץ מתחת לשולחן, ברכיו משוכות אל חזהו. פניו הרוגעים נראו נקיים מכל זיכרון. היא קרבה וכרעה סמוך אליו. ידה יצאה לעבר תלתל השיער הרך הנח על מצחו.

 

תינוק, אמרה, תינוק.

 

הוא פקח עין עולצת. יו ווֹנט סם פרוט? שאל והזדקף מיד. נער שזה עתה נולד היה, בוטח בכל תשובה. ראשו נחבט בשולחן עם קימתו והוא תפס ושיפשף את פדחתו בעודו צוחק מעומק הלב. היא הסתכלה בו מחויכת, אישה נבונה שכמוה, דבר לא קרה בחייה עד כאן.

 

מתוך "אגמים" מאת תלמה אדמון, הוצאת זמורה-ביתן.

 

תלמה אדמון היא עורכת המוסף לספרות של "מעריב". בעבר ראו אור ספריה "נועה כבר גרה כאן" (רשימות של אם צעירה) ו"צריף עף ברוח" (לילדים). "אגמים" הוא ספר הסיפורים הראשון שלה למבוגרים.