שרון הוא עוף מוזר בנוף הישראלי. יחד עם ישראל טל הוא לחם נגד קו ברלב; הוא ידע איזה אסון טמון בו. וכאשר החלה המלחמה בין ירדן לפלסטינים וישראל עשתה יד אחת עם ירדן, הוא חרק שיניים. בלבנון הוא לא היה בן הבליעל שעשו ממנו. הוא רק טעה בדרך. הוא רצה לדחוף את ערפאת לירדן ולהניח לפלסטינים להקים שם מדינה ולהתחבר לחלקי הגדה לפי תוכנית אלון – והכל הסתבך לו. כאשר חצה את התעלה, רב עם כולם אבל הציל אותנו ונהיה מוקצה. בסוף נשבה מעט בחלומות של קודמיו (גם גולדה, רבין, פרס וברק לא חדלו לעצום עין מול התעצמותן של ההתנחלויות).
תמיד הוא הלך על כל הקופה. גם כאשר תפס שעם ערפאת זה לא ילך וכולם חירפו אותו על כך (הרי רשימת עולי הרגל אל ערפאת המושיע הגדול נשמעת כמו ספר הטלפונים המצוי). והנה היום נראה שהוא צדק גם בזה.
אבו-מאזן היה קיצוני מאוד, לא פחות משרון, אבל הוא חיכה בשקט כדי להציל את העם שלו כל עוד הדבר אפשרי. היהודים לא יוותרו על מדינת לאום יהודית, והערבים לא יוותרו על מדינת כל אזרחיה בצירוף הפליטים. לכן גם שרון וגם אבו-מאזן תופרים עכשיו הסכם ביניים מרחיק לכת בגדה וברצועה, שאיש לא יכול היה לנחש אותו לפני כן. שני הזקנים תפסו שהשמאל טעה והימין טעה ויש להקים מבנה חדש שרק נכדינו יוכלו לפתור את מעקשיו. אבל במקרה זה לפחות יהיו לנו נכדים.
יהיו מאבקים בדרך. בקצות השמאל והימין תמיד צודקים במאה אחוז, ולכן אין בהם רגע של ספק, פקפוק, ניסיון לראות את הצד השני שצריך לחסלו או חשיבה חדשה. הם באים עם נוסחאות כדי להלבישן על המציאות.
אנחנו כן הולכים לעבר נהר שהיה של דמים ויהיה שקט, לא במאת האחוזים, אבל בחיים אין מאה אחוזים. ותשקוט הארץ כמה שנים. עשר. עשרים. ארבעים.
כאשר אנחנו והדורות שאחרינו ילכו לעולמם והשיר באב אל-וואד יהיה רק זיכרון רחוק, אולי באמת יבוא שלום. אין לי צל של מושג מה הוא יכול להיות. הוא לא יהיה אוסלו או ז'נבה. לא ארץ ישראל השלמה. לא מצוות ארץ ישראל שהופיעה ביהדות, שדגלה באי-עלייה בחומה, רק בימי הביניים. מה הוא יהיה? רק מה שיהיה יודע. מי שלא יוכל אז לשלוח SMS מהעולם הבא, לא יידע. מי שיידע יפיץ את החדשות בקרב העצמות היבשות. אמן.