דרוש מרי אזרחי נגד האגרה

הערוץ הראשון חדל למלא את יעודו. הגיע הזמן שמישהו יעשה שם סדר

כבר כתבתי זאת לא פעם, אבל כל עוד הדברים נמשכים בדרך שערורייתית כל כך, צריך לחזור ולהתקומם. התקשורת עסוקה רובה ככולה בענייני הערוצים המסחריים, 2 ו-10, ובינתיים בערוץ הראשון, הממומן במיטב כספנו, מתנהלים הדברים בהפקרות מוחלטת. דווקא על הערוץ המסחרי, שייעודו להפיק רווחים כספיים לבעליו, מטילים תקנות ומגבלות שונות ומגוונות, ואילו הערוץ הראשון נהנה מחופש מוחלט עד כדי הפקרות. הואיל והערוץ הציבורי בגד בתפקידו המרכזי להנפיק לנו טלוויזיה איכותית, מופנית באופן טבעי תשומת הלב אל הערוצים המצליחים, המסחריים, והדרישות הקפדניות הן דווקא מהם. היפוך תפקידים.

 

איש אינו מתעניין עוד בנעשה בערוץ הראשון. הצופים כבר התרגלו שכספם יורד לטמיון, ממש כמו כספי מיסים אחרים, שמופנים ליעדים מפוקפקים, הנקבעים על ידי פוליטיקאים אינטרסנטיים, שאחר כך, כשצריך תקציב ליעדים אמיתיים וחיוניים, הם מרימים ידיים בייאוש מלאכותי ואומרים "אין כסף", כאילו לא הם שבזבזו אותו.

 

הגיע הזמן שיתעורר פה מרי אזרחי אמיתי נגד תשלום מיסי שידור, הקרויים אצלנו "אגרה", שפעם עוד התיימרו לומר שיש לה תמורה. הכסף שלנו הולך לאיבוד, וכולנו שותקים כאילו מדובר במפגע טבע שאין לעשות דבר נגדו. לפני כמה ימים היתה שביתה בערוץ הראשון. לא שידרו את "מבט". מישהו מכם הרגיש בחסרונה של המהדורה, שהיתה עד לפני שנים אחדות מקור גאווה?

 

עיתונאים מסתפקים בבדיחות בנוסח "רק בבתי אבות שמו לב לכך", כאילו שבהתלוצצות מסדרים את העניין. הבעיה חמורה ולא פותרים אותה בעוד בדיחה. כתבי התקשורת חייבים מדי שבוע לחזור ולדוש בנעשה בערוץ הראשון לפחות באותה אינטנסיביות שבה הם עוסקים בערוץ 10, למשל. שם לפחות מדובר בכספים של משקיעים פרטיים, שיכולים לבזבז אותם כרצונם.

 

ברשות השידור, כשכבר עושים משהו ראוי, אין הם יודעים לשווקו כהלכה. נ. רוזנקרנץ מתייחסת במדורה "מסך פראי" לעובדה המפתיעה, ש"אמריקן איידול" משודרת אצלנו כמעט בזמן אמיתי בערוץ 33 הנידח (והחל מהשבוע בערוץ הראשון). מי יודע על כך? לתוכנית הזו, אם כל התוכניות מסוג "כוכב נולד", צפויים להיות כאן אוהדים רבים, אך הם כלל לא יודעים שמישהו בכלל טרח למענם (טוב שיש "פנאי פלוס" שמספר להם זאת). עוד מתייחסת רוזנקרנץ במדורה לפרומואים של הערוץ הראשון, שמנסים להיות עדכניים, אבל גם הם נראים כמו פרצוף הערוץ כולו. עייף, זקן, כבד, לא מנוצל כראוי, מנוהל בחוסר מקצועיות ובחוסר חדווה. מי שאין לו שמחת יצירה, שלא יעבוד בתקשורת, שיילך לעמוד ליד פס ייצור במפעל שבו נדרשים רק סבלנות, אטמי אוזניים וכושר לביצוע פעולות מכניות חוזרות על עצמן (ושלא תבינו, חלילה, שאני מזלזל בפועלים כאלה. להפך, אבל הם פשוט לא מתאימים לתקשורת).

 

הערוץ הציבורי מנוהל ללא שום השגחה או פיקוח. כך, למשל, פטפוטי הפרסומת וקידום המכירות בתוכניות נעשים בחופשיות מוחלטת. בערוץ 2 נאסר על כל מרואיין, ולו השולי ביותר, להתייצב לפני המצלמות אם, חלילה, לוגו של חברה מסחרית מתנוסס על חולצתו. הוא מוחתם לפני הראיון שאסור לו לאזכר שום גורם מסחרי. תעיפו פעם מבט בתוכנית אירוח כמו זו של מיכל זוארץ. קידום המכירות חופשי.

 

הגיע הזמן שמישהו יעשה שם סדר, אבל הפוליטיקאים שלנו, שהיו צריכים לצלוף בערוץ הראשון אך חוזרים ונטפלים דווקא לערוצים המסחריים, מזכירים לי את המורה שלי בבית הספר, שנהגה לשאול דווקא את התלמידים, שהגיעו בזמן לשיעור, למה תמיד הכיתה מאחרת.