שירת הברבור

תוכנית המציאות העוסקת בניתוחים הפלסטים היא לגיטימית, אבל משעממת להחריד. לאורי ברבש מגיעה מילה טובה

חלום אמריקאי : "הברבור", עונה חדשה, יס וויקנד, שבת

 

יד על הלב, בנות: כמה מכן היו מסרבות ללא מחשבה להצעה להשתתף ב"הברבור"? כמה מכן היו דוחות על הסף הצעה נדיבה לקחת את גופכן, על פגמיו, למוסך הנוצץ הזה, ותמורת חשיפה לעיני כל – אבל ללא כל תשלום נוסף – להפוך אותו ליגואר נשי? כמה מכן היו מחזירות ללא מחשבה שניה מגש כסף עליו ניתנים לכן בטן שטוחה, אף מושלם, שיניים בוהקות, סיליקון טרי, בלונד בוהק – הכל לבחירתכן, רק תגידו איזו סינדרלה אתן מבקשות להתעורר בסוף התוכנית, ופוף.

 

"הברבור" – או כפי שאני מכנה אותה, "מקיוסקאית לחנוונית" – היא, לכאורה, תוכנית המציאות המשפילה בעולם (טוב, "שישי עם מיכל" נותנת פייט); 

 היא מעבירה נשים על גופן. לוקחת אמריקאיות זבות-חוטם, מדולדלות ירכיים, עקומות שיניים או (בעונה החדשה) כאלה שזקוקות לגילוח יומי – והופכת אותן, בסידרת ניתוחים פלסטיים נטולי סנטימנטים בתוספת אימון גופני מפרך, לפרגיות ממולאות במראה נערת-שער אמריקאית צחורה. למה לכחד; חלקן אכן נולדות מחדש, חיצונית לפחות, וחייהן כמו ניתנים להן פעם נוספת. אחרות נותרות אותן נשים מרוסקות וחסרות ביטחון, ומוסיפות לדבר – מתוך גופן המשודרג – באותו קול מבויש, שכן הילדה המבוהלת שהיו עדיין מקננת בתוכן, מפעילה את הגוף החדש כמו פיתום את בובתו.

 

השינאה התהומית ל"הברבור" מובנת, אבל חסרת הצדקה. "הברבור" היא למעשה החלום האמריקאי הנושן – חלום המוביליות החברתית – שהתגלגל מעניין הכסף לעניין הגופני. "הברבור" אומרת לך כך: גם אם נולדת למשפחה הרוסה ועניה – להלן בגוף בעייתי ולא מושך – תוכלי לשנות את כל זה בעבודה קשה ולהגיע לפיסגה. יותר מזה: "הברבור" מפחידה את כל אותם טיפוסים החרדים מניסויים גנטיים, כלומר מהיכולת האנושית ההולכת ומתפתחת (לא מהר מספיק, לצערנו) להביס את שרירותיות הטבע. אנחנו שונאים את "הברבור" גם משום שהיא אומרת לנשים בדיוק את שאסור לומר: שהמראה החיצוני אכן חשוב בהרבה מהיופי הפנימי, ושהתשובה לשאלה "אני שמנה?" היא "כן, ותעשי עם זה משהו". "הברבור", בקיצור, היא אפס בהתנהגות, ההיפך המוחלט מפוליטיקלי-קורקט.

 

כל אלה יכלו להפוך אותה לניסוי חברתי מעניין. אבל כשהניסוי הזה נופל לידיה הגסות של רשת "פוקס" הוא הופך לטלוויזיה המשעממת ביותר בעולם, שכן מדי שבוע מספרת התוכנית אותו סיפור, ומצלמת אותו דרך עדשה שמנונית וחלקלקה העוברת כזיוף אחד גדול. ובשביל זיוף, אין צורך בכל חדרי הניתוח האלה; אורנה דץ בהחלט יכולה להספיק.

 

קטן וטוב: "הילד של דיאנה", ערוץ 2, חמישי

 

מזמן לא יצא לאף אחד להגיד מילה טובה על אורי ברבש, ונדמה לי שעכשיו הזמן: "הילד של דיאנה" היא בדיוק מסוג הדרמות שעבורן נוצרה סידרת "סיפור מהסרטים" של טלעד; סיפור קטן וטוב של סביון ליברכט, שעובד ברגישות למסך ובויים בידי ברבש במיומנות ניכרת. זה סיפור על התרחקות, על צפייה מהצד, על הסתרה ועל אבדן, וברבש עובד כאן נהדר עם צילומים דרך חלונות, דרך נקודת מבט, דרך תודעה, ומשתלט באופן מרשים על התאורה והחלל.

 

כמובן שבלי המשחק המחושב ועתיר הניואנסים של נטע מורן – בתפקיד הראשי של אשה הנאלצת להתמודד עם חברתו ההרה של בנה שנהרג – כל זה לא היה עוזר, אבל מורן לוקחת את התפקיד המסובך הזה, מטפלת בו בעדינות וטוענת אותו בכל הרגשות הנכונים בלי לזייף כלל. שמיל בן-ארי, כבעלה, משני יותר בעלילה, אבל אצל בן-ארי הרי אין פיספוסים; גם הפעם הוא תענוג. בקיצור, דרמה ישראלית קטנה עם כל מה שטוב.

 

צריך להגיד:

 

ליוסי משולם, שהודיע ב"תיק תקשורת" שתקציב הדוקומנטרי בערוץ הראשון הוא 25 מיליון שקל: בהנחה שזה לא הלך על ספא, שיער ואיפור למיכל זוארץ, איפה בדיוק על המסך אפשר לראות את הכסף הזה?