אכלנים כפייתיים – כשהזלילה חוצה כל גבולות

הם משתמשים באוכל כמקור לשמחה או לניחומים, הם מסוגלים לאכול עד שהבטן עומדת להתפוצץ, ובכל מה שקשור בכמויות מזון - המספיק אינו מספק ואי אפשר להפסיק. תופעת האכילה הכפייתית נמצאת בתוכנו, ורבים פשוט לא מודים בבעיה. זה מה שאפשר לעשות

החדר של גלית נראה כמו חדר אופייני של נערה בגיל ההתבגרות: ערמות בגדים מפוזרות על המיטה, השולחן עמוס בניירות וספרים, וכוננית הדיסקים מאיימת להתפרק. כביכול חדר אופייני לנערה בגילה חוץ ממה שנמצא מתחת למיטה: מצבור עצום של חטיפים, שאריות של צ'יפס, וופלים ופירורי עוגיות. בחדרה, מבצר פרטיותה, היא מחסלת בחופזה כמויות עצומות של שלל החטיפים שהשיגה מבלי להיתפס, אוכלת ללא שליטה עד שמרגישה שהבטן "עומדת להתפוצץ". אלו הם התקפים של בולמוס אכילה כפייתית: כשהמספיק אינו מספק ואי אפשר להפסיק.

 

מהו בולמוס אכילה כפייתית?

 

הרבה אנשים מרגישים מדי פעם שאכלו יותר מדי: התחילו מעוגייה ולאט-לאט חיסלו את כל הצלחת, התארחו אצל חברים ולא יכלו להתנגד לכמה מנות טובות

של עוגה וכיבודים או סתם ישבו מול הטלוויזיה עם שקית פיצוחים שנגמרה מבלי להרגיש. לא צריך להילחץ, כל הדברים הללו הם רק הפרזה באכילה ונמצאים בתחום ההתנהגות הנורמאלי.

 

עומת זאת, בולמוס אכילה כפייתית, הוא אכילה חפוזה, ללא יכולת שליטה, בהיחבא, לרוב תוך כדי עמידה, של אלפי קלוריות בזמן קצר (פחות משעתיים). התקף כזה של אכילה כפייתית מסתיים רק כאשר הגוף מגיע למלאות יתר ולתחושת אי נוחות מעיקה.

 

על פניו, נראה כי לכל התקף יש סצנה מקדימה של סערת רגשות או לחצים. המפלט שנוצר בצורת אכילה זו מגיע דרך העברת כל מערכת החושים והרגשות לפעולת האכילה: השגת האוכל, שמירה על פרטיות, הספק אכילה (כמות וקצב). עד לאפס מקום. עד למקום בו מרגישים גועל, תעוב ואחר כך אכזבה.

 

אך בולמוס האכילה הכפייתית אינו שורש הבעיה: מדובר רק בהשתקפות של האישיות המתבטאת בגישה, ההערכה והאישור העצמי שלא אוזנו ולא נמצאים במצב יציב. בעקבות כך, הם מגיעים לידי ביטוי דרך מערכת יחסים סבוכה עם האוכל. עד שלא מוצאים את המקור הנפשי של הבעיה שום כוח רצון, הבטחה, איום או משמעת עצמי לא יוכלו להביא להפסקת הבולמוסים ולתיקון מערכת היחסים עם האוכל.

 

התוצאות וההשלכות של בולמוס האכילה הכפייתית

 

לאכילה הכפייתית יש מחיר לא קל: כמות המזון הגדולה שנכנסת לגוף מרחיבה את הקיבה, מגדילה את נפח תאי השומן, מנתקת את מנגנוני הרעב, יוצרת סיבוכים בכליות ובקיבה, מעלה את הדופק ואת לחץ הדם ומגבירה את המועקה הנפשית והבושה. התקפי אכילה אלו הם למעשה חלק ממאפייני הפרעות אכילה, כאשר לכל אחת סיבוכים ייחודיים משלה:

 

 

ככל שגוברת המודעות ומתחדדים האבחונים סביב הפרעות האכילה, מגלים כי הפרעות אלו קיימות אצל כולנו, ללא הבדל גיל, מין, עדה או מצב כלכלי. עם זאת הסטטיסטיקה מראה כי הרוב הדומיננטי של הסובלים מהפרעות אכילה הן נשים.

 

בקרב הנוער מתגלה תמונה עגומה במיוחד: מעל 10% מהבנים ומעל 20% מהבנות סובלים מאכילה כפייתית, על פי מחקרים שונים. התנהגות אכילה זו יכולה להיות פועל יוצא של כמה גורמים, ביניהם:

 

• מאפייני אישיות המצביעים על אדם המשתדל להתחבב ולרצות את הזולת גם על חשבון התנכרות לרגשותיו הפרטיים. אדם המקבל הכתבות התנהגותיות מהחברה, מקל בדין עם הזולת בדברים שנפסלים לגביו.
• לחצים, סערת רגשות, דיכאון או חוסר איזון נפשי.
• תרחישים ומאורעות מתקופת הילדות שקבעו את מיקומו וייחוסו של האוכל.
• דיאטות מזיקות שחווה בעבר הגורמות לטשטוש תחושת הרעב הפיזית.

 

אכלני יתר כפייתיים ובולימיים, הם בדרך-כלל כאלו שמנסים להיות בדיאטה, והם מאמינים ששורש הבעיה הוא חוסר בכוח רצון או משמעת עצמית. חשוב להבין שהדיאטה היא לא התשובה. למעשה, דיאטה נוקשה תורמת להתפתחות המעגל של הפרעות אכילה, על-ידי כך שמשטר הדיאטה מגביר את תחושת הרעב, מה שמביא להתפרצות התקף בולמוסי נוסף.

 

איך מטפלים בבעיה

 

1. טיפול דרך התפיסה ההתנהגותית שמדגיש את השינוי בדרך החשיבה וההתנהגות המשפיעים על מאפייני הדמות שתוארה לעיל: הדרישות הגבוהות מעצמם והנטייה לשלמות יוצרת אצלם תפיסה של "הכול או כלום".
   כלומר, אין מצב ביניים מול האוכל: או שהם בדיאטה ואוכלים מעט, כמו שצריך או שמוותרים ואז אוכלים בלי הגבלה ועולים במשקל. אין מצב יציב. אנשים אלו גם בדרך-כלל מקטרגים אוכל בסיווג של: "אסור", "מותר", "טוב" או "רע". גם פה אין קטגוריית ביניים. שילוב של שתי התפיסות הקודמות מביא למצב שלא ניתן לאכול מעט "אוכל רע". ברגע שטעמו מהאסור, הם מוותרים על ה"כלום" ואוכלים "הכול". כך בדיוק נוצר הבולמוס.
2. שינוי במרכיב ההתנהגותי המדגיש איך אוכלים בניגוד ל"מה" אוכלים. במקום להימנע ממזון אסור, הם צריכים לצמצם בכמויות שלו.
3. המטופלים לומדים מחדש איך לזהות רעב ושובע ולא לאכול לפי כמות המזון בצלחת או במנת ההגשה.
4. לומדים לשלוט בניתוק הלחצים והטרדות או סערת הרגשות שלהם לפני, במשך ובזמן האוכל ובמקביל מאמצים מקור אלטרנטיבי לאיזון הלחצים.
5. לרוב המטופלים האוכל הפך להיות מקור הרגל ורוגע. לאלה שמתעלמים מצרכיהם, האכילה הפכה להיות המקום היחיד בו הם מרוכזים בעצמם. לכן במסגרת הטיפול הם מפתחים תוכנית ברת-ישום שתאפשר להם מקור רוגע אחר, תשנה את הרגליהם ותלמד אותם לתת מענה לצרכיהם ולהתייחס בסלחנות להתנהגותם.
6. קביעת תנאי אכילה: אכילה רק ליד שולחן, רק בפומבי וליד אנשים, רק עם סכין ומזלג, ללא שילוב עם פעילויות אחרות (קריאה, עבודה) או במהלך סערת רגשות ותוך כדי ריכוז מוחלט בתחושות טעם והשפעה של המזון על הגוף.

 

לסיכום: התמיכה באכלנים הכפייתיים חשובה מכל

 

הדבר האחרון שאנשים אלו, הנשלטים ע"י הפרעות אכילה, צריכים, זה הטפות או הסברים על טעויותיהם. נהפוך הוא, הם זקוקים לסלחנות, להכרה, לתמיכה ולריכוז מוחלט בעצמם, במיוחד מהסביבה.

 

רק אחר כך תשולב עזרה מקצועית, וגם אז עם תמיכה חברתית לאורך כל הדרך.

חשוב שתבינו: סלחנות ללא תנאים להתנהגותם של הסובלים מהפרעות אכילה, המגיעה מהסביבה האוהבת, תלמד אותם לסלוח לעצמם ותסלול להם את דרך הריפוי הנכונה.

 

לצד עזרה מקצועית פרטית שאינה תמיד מתאפשרת מבחינה כלכלית קיימות גם מסגרות מסובסדות בחסות משרד הבריאות ועמותות שאינן לצרכי רווח וניתן לפנות אליהם.

 

הכותבת הינה מהנדסת ויועצת בנושאי תזונה, עיצוב וחיטוב harelosnat@yahoo.com