יום הולדת עם פנקייק

שגיא קופר נאלץ להתמודד עם מסיבת יום ההולדת של הילדה שכללה אירוח של 15מחברותיה. התוכנית אותה הגה על מנת להתמודד עם האירוע מתבררת כהצלחה מסחררת, למעט נקודת תורפה אחת - הפנקייק

בתשע ורבע בבוקר נחו מולי שתי קערות, מטרף, מצקת, זוג מחבתות טפלון, שפכטל פלסטיק, שני קרטוני חלב ריקים, דלי קמח כמעט ריק, וחצי תריסר קליפות ביצים שבורות. מאחורי נשמעו צקצוקי הנאה, ציחקוקים והוראות בנוסח "את יכולה בבקשה להעביר את המייפל?", וקריאות "עוד", ו- "לא קיבלתי עוד".

 

תשמעו, אם לא ישאר לכם שום דבר קולינרי מקריאת הטור שלי היום, לפחות תשארו עם עצה אחת טובה: אם הילדה שלכם מבקשת מכם רשות להזמין שתים-שלוש מהחברות לישון אצלה ביום שישי לכבוד היומולדת שלה - אל תסכימו. אם תסכימו, ביום שלמחרת תמצאו את עצמכם מזמינים חמש חברות ("כי לא נעים"), ויומיים לפני הסופ"ש תגלו שהחמש הפכו ("אמא הסכימה") לחמש עשרה. אל תשאלו איך זה קורה. תעזבו. אל תסכימו ודי. אם אתם מסכימים, תהיו חזקים ותסרבו לשנות את התנאים. אני לא עמדתי בלחץ, וזה מה שקרה.

 

יומיים שלושה לפני יום שישי האחרון, גיליתי שאנחנו עומדים לארח את כל בנות הכיתה למסיבת פיג'מות. עכשיו, זאת לא הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא תהיה האחרונה (אני חסר אופי), אבל החידוש הפעם היתה העובדה שכל הגברות הצעירות – 15 במספר – הוזמנו לשהות ולהעביר אצלנו את הלילה.

 

איפה הן ישנו? שאלתי בתוגה רבה, בתקווה שזה יהיה מה שיציל אותי. "אה, זאת לא תהיה בעיה", ענו האם וביתה. "נפתח את כל הספות, (יש!, חשבתי, כל הספות זה מקסימום חמש בנות), נעביר שטיח ומחצלת מלמעלה, וכל ילדה תביא שק שינה". ומה עם אלו שלא יהיה להן מקום על הספה? לא יהיה להן קר על השטיח? או כאבי גב, מלשכב בלי מזרון?

 

"לאאאאאאא", ענתה חתנת השמחה, "כבר בדקתי, וכולן אמרו שיהיה להן מאוד נח בשקי שינה". נקודת השבירה הגיעה אחרי שפרסו בפני את תוכנית הערב והיום שלמחרת. בתוכנית - הקרנת הסרט "ביג", חביב הקהל עוד מהמסיבה של השנה שעברה, ומיד לאחריו הצגת חצות של "פסטיגל 2004", בתוספת פעילות חברתית ("אמת או חובה"), ו"יצירה" (פומפוני צמר).

 

בשלב מסוים התחלתי לחשוב שהעניין לא יהיה נורא כל כך, ושאולי אפשר יהיה להעביר את השישי-שבת בלחץ פיזי מתון. מה יהיה עם אוכל, שאלתי. השתררה דממה. האם וביתה הסתכלו עלי, ליכסנו ראש, הישירו מבט ואמרו, "פיצות? פנקייקים? בורקס? אתה תראה, זאת לא תהיה בעיה. מבחינתנו אתה יכול לקחת ערב חופש!".

 

אולי יש מדענים שיודעים איך זה קורה, ואולי אין לעניין הזה שום הסבר מדעי. אולי זה האדרנלין שמציף אותך, אולי המצוקה שבה אתה חש, אני לא יודע. בכל אופן, לעיתים, זה בא לך, מין הארה כזאת, מין "רעיון" שבא בהבזק של שניה.

 

"שכל אחת תביא את המאכל שהיא הכי אוהבת", שמעתי את עצמי אומר. "לא הרבה, רק מנה אחת". ומיד נתתי את ההסבר המשכנע, זה שלא ניתן לעמוד מולו, והכנסתי את הגורם החינוכי: "ככה תוכלו להכיר עוד יותר טוב אחת את השניה, לדעת מה אתן אוהבות ולטעום גם דברים אחרים, לא רק "פיצות ובורקסים".

 

הרעיון התקבל בתרועות שמחה. המארחת הצעירה מיד הצהירה שהיא בטוחה שכולן הכי אוהבות עוגות ו"כאלה", ולכן אין לה שום בעיה עם העניין. אני חייכתי, כי עם האיזכור של המילה "עוגה" עלה בי הרעיון השני, שאותו החלטתי להשאיר לערב עצמו.

 

בכל אופן, ביום שישי לעת ערב נחתו על שולחן המסיבה – שהפכה למעין pot luck party – שש או יותר מגשיות של סלט פסטה, מסוג כזה או אחר, אריזה אחת של מרק קסם, שתי אריזות של פופקורן, קופסה של בורקסים, קופסת פתיתים, מגשית של פיצות קפואות ו... קופסת עוגיות. אנחנו תרמנו סלט סלק, והשמחה היתה רבה.

 

כל חובבות הפסטה צעקו "איכס" על הפסטות של החברות שלהן, הבורקסים נטרפו והפיצות נשדדו, אבל ההצלחה הגדולה ביותר היתה של ה"מרק קסם"  שבא בקופסת פלסטיק עם מכסה והוראות בנוסח "להוסיף כוס מים רותחים".

 

אחרי ששבעו, התחיל החיפוש אחרי עוגת היומולדת המסורתית. מה רבה היתה תדהמתן של הבנות כשגילו שהקישוט היחיד של עוגת היומולדת זה שכבת שוקולד, ואין עליה לא נר ולא זיקוק, לא פרח ולא כוכב. אני, גבירותי ורבותי, לא קישטתי את העוגה.

 

ידידיי, אל תשקיעו, יש לי פתרון בשבילכם. בשלב הזה הניחו את העוגה – אחחח, השקט, השקט שיהיה לכם לרגע, התדהמה - פנו אל הארון והוציאו ממנו חמישה או יותר גושי מרציפן ש"הכינותם מראש", כל גוש באחד מצבעי היסוד, בתוספת ירוק ולבן (קצת צבע מאכל עוד לא הרג אף ילד, אמרתי לזוגתי), והנחיתי את הבנות ללוש וליצור במרציפן ממש כמו בפלסטלינה.

 

הילדות היו מבסוטות, חתנת השמחה היתה מאושרת, ואנחנו הצלחנו להעביר עוד 45 דקות בלי הרבה דאגות. אגב, תנוח דעתכם: מרבית הילדים מודעים לעניין צבעי המאכל ולא אוכלים בסופו של דבר את הקישוטים.

 

כמעט התפתית לומר שהצלחתי היתה מושלמת, אבל לא. הפנקייקים של שבת בבוקר היו נקודת התורפה של התוכנית. אני מודע לזה ששני סירי ג'חנון היו פותרים הרבה בעיות וחוסכים ממני לעמוד ולטגן חמיטות, אבל בכל זאת, אי אפשר היה להתעלם מדרישת הקהל. בברור מוקדם אצל הרשויות, הסתבר לי שג'חנונים, לו הייתי מביא לשולחן, היו מתקבלים בקרירות מסוימת.

 

אתם יכולים ללמוד מהנסיון שלי או להתעלם ממנו, זה בסדר. תזכרו רק שבנות שהולכות לישון בחצות ונרדמות בשתיים וחצי, מתעוררות כולן בשבע ורבע. בתשע ורבע, אחרי שעה של בליסה של יותר משישים פנקייקים, הן יפרשו לענייניהן וישאירו אתכם במטבח, המומים ומותשים.

 

אם מישהו מכיר מכשיר אוטומטי שמכין בלילות פנקייקס, יוצק אותן, מטגן, הופך ומגיש בעת ובעונה אחת ל- 15 ילדות רעבות, אנא, פנה אלי באמצעות המערכת. ברם, עד שיפתר העניין הזה, עם כל התיחמונים שהדגמתי, אני עדיין מציע לכם להזהר בעניין מסיבות פיג'מה...

 

 

הפנקייק של סבתא רותי

היתרון הגדול של הבלילה הזאת הוא שאין צורך לתת לה "לנוח" 15 דקות לפני הטיגון. כך אתם יכולים להכין בכל פעם כמות קטנה יחסית, ולהכפיל כמויות.

 

הכמויות, לארוחת בוקר של משפחת ממוצעת:

1 ביצה טרופה

1 כוס קמח

1/2 שקית אבקת אפיה

1/4 כפית סודה לשתיה

2 כפות סוכר

1 כוס חלב

3 כפות שמן

1/2 כפית מלח

 

אופן ההכנה:

1. שמים את כל המרכיבים בקערה, ומערבבים היטב לתערובת חלקה.
2. מחממים מעט שמן במחבת, רצוי טפלון, ויוצקים עליו חצי מצקת מהתערובת.
3. מטגנים עד שכל החלק העליון מבעבע, הופכים ומטגנים עד שהחלק שעכשיו נמצא למעלה מתרומם מעט מלחץ האדים, ומעבירים לצלחת הגשה.