למי אכפת מאושרת?

תעלומה: למה חושבת אושרת קוטלר שהיא אישיות טלוויזיונית מרתקת מספיק על מנת שנרצה לשמוע ממנה סיפור עיתונאי בגוף ראשון?

הפשלתי שרוולים: "סודות הקבלה החדשה", ערוץ 2, 21:40

 

תשמעו, יש בעיה עם אושרת קוטלר. הבעיה היא, בשתי מילים, אושרת קוטלר.

 

אין לי מושג מתי החליטה קוטלר הסימפטית כי ייעודה בחיים להיות קרי ברדשואו מקומית המגוללת בפנינו את הרפתקאותיה האינטימיות, אבל כשקוטלר אומרת דברים כמו "חשתי נטולת הגנות אבל מוגנת לגמרי", אני חש נטול סבלנות אבל סובלני לגמרי. נורא סליחה, אבל למה חושבת קוטלר – מי שבשיאה שימשה פקידת קבלה יעילה ב"שש" – כי היא אישיות טלוויזיונית מרתקת מספיק על מנת שנרצה לשמוע ממנה סיפור עיתונאי בגוף ראשון? למה את מה שאילנה דיין עדיין לא מרשה לעצמה קוטלר עושה כבר ב"תחקיר" – המרכאות הכפולות הכרחיות – הראשון שלה? ומה הלאה? חלי סלוצקי רוצה לספר על סוף השבוע שלה בצפון? שרון זליקובסקי רודפת עם שפתון אחר משפחות הפשע בישראל?

 

קוטלר יצאה לתחקר את מפעלות הקבלה המסועפים של הרב פיליפ ברג מלוס אנג'לס, מי שזרועו הארוכה מגיעה עד לכיסם של אלפי ישראלים. הסיפור די מוכר; הקבלה של ברג היא מחלבה כלכלית העובדת כמו כת לכל דבר, רק שמכיוון שמדובר ביהודים, במקום לשעבד את נפשות המאמינים, משעבדים להם את הארנק. מה הערך המוסף שהביאה קוטלר? את סיפורה האישי. מה לעשות שבגוף ראשון, קוטלר מעניינת כמו גוף חימום באוגוסט.

 

"הסתנוורתי, זה היה מרתק!" היא מתארת את היקסמותה הראשונית. חושיה העיתונאיים המחודדים נדרכים, עם זאת, כשאחד הקבליסטים מתכנן, כדבריו, להעביר אנרגיה רוחנית לצ'רנוביל. "הפשלתי שרוולים עיתונאיים והעמקתי בתחקיר!" היא ממשיכה בסגנונה הציורי, בעודה מתועדת ליד מחשב כשהיא מזיזה את העכבר! הו, גורו לכם, תחמני הקבלה, קוטלר מחפשת עליכם חומרים באינטרנט! זה היה, בוודאי, אחד הרגעים היותר מטופשים ששודרו כאן לאחרונה – שני אולי רק לסיכום מסעה של קוטלר בווידוי: "למדתי הרבה דברים יפים מהמרכז לקבלה, אבל ראיתי גם את הקילקול". יופי, אושרת. בשבוע הבא תוכלי לכתוב חיבור נוסף בנושא מה-עשיתי-בחופש-הגדול. ואנחנו? אולי במקום להתעמק בסודות הקבלה החדשה, פשוט נוציא קבלה ישנה למשרד ההפקה של קוטלר בדרישה לתשלום (שוטף פלוס מנגב) על, נאמר, "שעת צפייה שנמשכה שעתיים".

 

• גם המרכז לקבלה לא ממש אהב את התוכנית

 

עולם אבוד: אם.טי.וי בשעות הבוקר-צהריים

 

על מה בדיוק חשבנו, כשהכבלים הראשונים הותקנו בשכונת מגורינו ונשבענו לעולם לא נפסיק לראות אם.טי.וי? כשישבנו, לאורך חצאי לילות, ובהינו בקליפים האלה? כשחיכינו להם. כשזכרנו אותם. כשלקחנו מהם השראה. כשייסרנו את עצמנו בשאלות הטכניות – איך הם עושים את זה. איך מגיעים לשם. איך נוגעים בזה. ידענו שלעולם לא נפסיק לראות אם.טי.וי כפי שילד יודע שלעולם, לעולם לא יפסיק לאהוב לחם עם שוקולד. מה ידענו. היינו פעוטות שגדלו במרתף חשוך – ערוץ 1 – ואז נחשפו, בבת-אחת, לשמש המסנוורת של אם.טי.וי.

 

ועכשיו? עכשיו אם.טי.וי אפילו לא בחבילת הזיפזופ הבסיסית שלנו. כשאתה נתקע מול אם.טי.וי וחצית זה מכבר את גיל 30, אולי 40, אתה מסתכל על זה כמו ילד שניצב על ברכיו על המושב האחורי של המכונית המשפחתית ומתבונן דרך החלון האחורי בנוף ההולך ומתרחק. כל זה נותר מאחור, ועכשיו אנחנו מתרחקים במהירות, גם אם לא הספקנו להשלים את הביקור. אנחנו יכולים להסתכל, אולי לנפנף לשלום.

 

העברתי את הבוקר עם אם.טי.וי ברקע. עשרה קליפים רצופים של ג'יי-זי, ואז בייסמנט ג'קס, הקרדיגנס, מריה קרי בשיאה הפרחוני, גוון סטפני. זו, מבחינתי, בהייה בהזיות אבודות: ניו יורק ולונדון, הרים פראיים, מועדונים רוגשים, לילות בצבעים זרחניים, פעימת עיר אוניברסלית גדולה ועשרות הבטחות לחיים מסחררים שיכולים להיות שלך. פעם כל זה נראה נגיש כל כך. עכשיו, הרצף של אם.טי.וי. הוא בסך הכל הדבר הזה ששמים ברקע אנשים זקנים מכדי להיגנב מדלות החומר של ערוץ 24.