קשה להיות מופתע במסעדות הארץ הזאת. קשה עוד יותר להיות מופתע במסעדות תל-אביב, הבירה הבליינית, הנהנתנית, הכמעט-קוסמופוליטית. אם משהו כבר מפיל אותך מהרגליים, זה בדרך כלל העיצוב הראוותני, מנקר העיניים והכיס. לא אחת, עוד לפני שגמרת להתפעל, מישהו אחר נפל מהרגליים – המקום עצמו, על בעליו ויומרותיו.
"שה רומי" (בצרפתית, כמובן) הצליחה להפתיע. לפחות אותי ואת מדמואזל, שהולמת מקומות כאלה כגרב רשת את רגלה של רקדנית קאן-קאן. "אצל רומי" (תרגום שהגיתי במו ידיי) הוא ביסטרו חדש, קטן וצר, שבקצהו בר קטן וצר עוד יותר. העיצוב, הטעמים והרוח, כולם כל כך פריזאיים, עד שבא להצטרף לשאנסונים המזדמרים ברקע.
מפתיע שבהרצל, דווקא בלב השאון הסואן של תל-אביב, יש בית אוכל המתקשט בפרגולה צבעונית, רצפת עץ וקירות אדמדמים, פרחים ונרות, מנורות ויטראז' ומראה ענקית במסגרת מוזהבת. הוא לא מהודר ולא מפואר, רק ביסטרו אמיתי ואותנטי, חמים ואינטימי. "מאוד חורפי", איבחנה מדמואזל, "מקום רומנטי". על רקע העובדה שאני – כמה לא רומנטי מצידי – הוא זה שהיה תקוע מול פרצופה, אפשר להבין מה כוחה של האווירה.
האוכל, בדיוק כמו המסביב, מושקע וחינני, בלי לעשות מעצמו עניין גדול. זהו אוכל סימפטי, מטופל בידיים עדינות ומדויקות, קל יותר מהצרפתי המסורתי ומצטיין בהגשה אסתטית, ציורית לפעמים.
התפריט גולש גם למחוזות לאומיים אחרים, דרך טורטיות ופסטות, אך רובו ככולו נאמן לארץ המקור. אנחנו אכלנו, פירות-ים "שה רומי" – מחבת קטנה ובה ייצוג מינימלי למבחר פירות-ים ענוגים, ברוטב ממזרי של חמאה, יין לבן, לימון וג'ינג'ר, וגם פאטה כבד עוף נדיב, מוקף רצועת חמאה לבנה, בצד ריבת תאנים ומשולשי לחם שחור ולבן, שסודרו לסירוגין כמעבר חצייה. מדמואזל טענה, שכזה פאטה עוף היא טרם אכלה.
בכלל, הבחירות שלה באותו ערב היו מוצלחות מאוד. לפחות הבחירות הקולינריות. עיקריתה היתה פילה דניס מוקפץ ברוטב חמאה, שום ויין לבן. "אין ממנו הרבה, אבל הוא מעולה", סיכמה בקוקטיות. גם לי לא היה רע, תודה: שתי אצבעות סינטה עבות ועסיסיות ברוטב פלפל שחור נכון. תוספותינו היו מלוות הולמות – טבעות בצל מטוגנות בציפוי עבה, שעוררו זכרונות נעימים לתפיחות התפודים בשוק בצלאל, ופלפל מטוגן, ממולא בלילת גבינות ותפוחי-אדמה, יצור מוזר אבל חביב למדי.
"שה רומי" היא גם קונדיטוריה המספקת לעצמה את קינוחיה. מכל האקלרים, הפרופיטרולים, עוגיות המקרון, הסופלה והקרם ברולה, בחרנו בטארטים אישיים – אמבטיות בצק פריך המאכלסות תותי ענק וקרם ונילי במקרה אחד, אגוזי לוז ופקאן במקרה שני. שני המקרים היו טעימים, גם אם פחות מהמנות הקודמות. יותר מכל, המקום מפתיע במחירים שלו. וככה הם הלכו: 20 שקל לפאטה, 32 לפירות-הים, 44 לסינטה, 45 לדניס ו-18 לטארט. זה אומר 200 שקל גג לארוחה זוגית נורא נחמדה. זה אומר שאפשר. זה אומר שאין מה לומר. רק "בהצלחה".