לכאורה חלפו כמה מאות שנים מאז נערכו משפטים של מי שנחשדו בפלילים בכיכר העיר, ושאגות המון הן שהכריעו גורלות. לנו יש בתי משפט, ושם אמורים להתנהל ההליכים האלה. בנוכחות קהל אמנם, אבל מתוך כוונה לבחון ראיות בדרך מקצועית.
בבית המשפט, להבדיל מבמהדורת חדשות, שם הוצג הסרטון, הייתה עולה בוודאי השאלה מה המשמעות האמיתית של מה שראינו. אולי תגובתו הספונטנית של האל"מ אינה כה ספונטנית? האם מבחינה פסיכולוגית יתכן שאדם שביצע עבירות קשות מסוג זה עשוי להתכחש לכך גם בתוכו, ולהיות משוכנע שהוא בעצם צח כשלג? האם די בכך שאדם אינו סבור שהוא אנס? במקום תשובות לשאלות הללו קיבלנו את פרקליטו של הנאשם, שבישר לאומה, ממש כאילו כיכב במודעה מסחרית, כי לפנינו ההוכחה לחפותו של האיש.
איש מן הצופים לא קרא את כתב האישום, לא האזין לעדויות ולא עיין בחומר החקירה. הציבור גם לא יזכה לראות סרטון שבו נראית המתלוננת פורצת בבכי, שוקעת בדיכאון או ממלמלת לעצמה דברים שלאחריהם יוכל עורך הדין המייצג אותה לטעון כי מדובר במסמך אנושי אותנטי המעיד כאלף עדים שמדובר בתלונת אמת. יתכן שלתקשורת היה עניין מציצני לשדר גם חומר כזה, לו היה בנמצא, אם כי הבה נודה – קורבנות אונס יש בלי סוף, ואלופי משנה שנאשמים באונס, נו, זה כבר משהו אחר. זה חומר חזק.
לא ברורה הנכונות הזו של עיתונאים לשדר ולפרסם חומרים כאלה מבלי להציב מולם את סימני השאלה המתבקשים, ואפילו את התהייה האם תמונות וסרטים כאלה היו מגיעים בכלל לפרסום לו הייתה הסנגוריה משוכנעת שטיעוניה הם שיכריעו את הכף. הפרסומים הללו, אגב, נעשו במקביל לפרסום דו"ח של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, לפיו חלה עלייה נוספת במספר מקרי האונס, התקיפות וההטרדות המיניות. לא שהדבר משנה לכאן או לכאן בעניינו של אל"מ עטאף, אבל אין ספק שהעובדה שזהו המצב בחברה שבה אנו חיים מחייבת לפחות את התקשורת לשינוי גישה וליחס קצת פחות מזלזל במי שמעיזות להשמיע קול ולהתלונן. אני אסירת תודה לעורכי המהדורה שנמנעו מלבקש מהצופים להביע את דעתם,"אשם או זכאי?", באמצעות משלוח SMS.