אריק שרון סופרסטאר

ראש הממשלה הפגין אמש אצל יצפאן הומור חד, משוחרר, מטורלל והזוי. הסרט על עפרה חזה היה ארוך ומייגע

מלך ישראל: "יצפאן", התוכנית ה-500, ערוץ 3, 21:30

 

500 תוכניות. ארבע שנים. ולחשוב שנשפכו כאן כל כך הרבה מילים על עונתו הבודדה של אסף הראל, בשעה שאלי יצפאן – משייט כהרגלו מתחת לרדאר התקשורתי התל-אביבי – עושה את זה מדי ערב עם רייטינג כפול לפחות מזה של הראל.

 

קל מדי להתעלם מיצפאן, לבטל אותו בתנועת יד החלטית, לשייך את סוג העשייה שלו לאיזו פריפריה מדומיינת שכף רגלם האנינה של מנויי "יס+" תעדיף להיכרת בטרם תדרוך בה; זו שטות. יצפאן איננו לכולם – בעיקר משום שהוא "לכולם" – אבל גלריית הדמויות שהעמיד בתוכניתו, כפי שנחשפה אמש במרוכז, מציבה אותו, כמובן, בפיסגת הקומדיה הישראלית העכשווית. העניין הוא שתוכניתו המלאה – על ראיונותיה העילגים – היתה ונותרה מחיר גבוה מדי לשלם עבור חיקוייו הקרועים.

 

כל המגרעות כמעט נעלמו בתוכנית ה-500, שהיתה מסע ניצחון רב-רושם כולל הופעות אורח של כולם. אבל עזבו, בואו נדבר על הלא-ייאמן. כוכב נולד אתמול. אריק שרון. אתם מוזמנים לבכות או לצחוק, אבל את ראיונו הטוב, המשוחרר, המטורלל וההזוי ביותר מזה שנים העניק שרון ליצפאן. "הצלחת להביא 500 תוכניות, אני נאבק על תוכנית אחת", שלף שרון את השורה החזקה ביותר שלו מאז "מי בעד חיסול הטרור", ומשם זה פשוט המריא השמיימה: יצפאן שאל את שרון אם לא משעמם לו בוועידות וישיבות: "מה אתה עושה? שולח אס-אם-אסים?", ושרון לא התבלבל: "מגלה סימני התעניינות". על הכבשים שהוא מגדל הבטיח שרון: "אנחנו לא אוכלים חברים", ועל פרי ההרבעה שלו חיווה: "לא הייתי מציע שתבלה קבע ביניהם".

 

אלה היו רגעים טלוויזיוניים נדירים שהדגימו כי השמועות נכונות: לשרון הומור חד. יותר מראיון, אני חושש, זה היה תשדיר שירות גמור – אפשר לשבצו קומפלט בתעמולת הבחירות הבאה של הליכוד – ועדיין, לא יכולת שלא להתמסר לו, ליפול בקסמיו. ראיון שנולד בפנתיאון. עוד תראו אותו.

 

מה השנה? "סודות", ערוץ הקולנוע הישראלי, 22:00

 

כשמונים שנה נמשך "סודות", וכעת, חברים, לאחר הצפייה, אני מוכן להתפנות מרצוני לבית האבות הסמוך ולפגוש את נכדיי וניניי. אם ישאלו אותי: סבא רענן, מדוע זה הזדקנת כה מהר, אפנה אותם ל"סודות", סרט על חייה ומותה של עופרה חזה שנמשך, להערכתי, יותר משניהם.

 

"סודות" נראה ומתנהג, ברובו, כסרט לזכר הנופלים, ועשוי לפי כל כללי הז'אנר. "עופרה היתה מקסימה". "עופרה היתה ילדה טובה מאוד". "היא נתנה את הנשמה למעריצים". "היא היתה משאירה פתקים" – זה סוג העדויות הממלא את הסרט, ויש עשרות רבות מהן, בארץ ובחו"ל. עופר נעים, במאי ועורך הסרט (לגבי "עורך", לא הבחנתי) – החליט לגולל מהתחלה, ובפירוט עצום, את סיפור חייה המוכר של חזה. כעת ראו; עם כל הרגישות המתבקשת, לעקוב פעם נוספת אחר סיפורה של עופרה הוא עניין שרק לאסירים ומילואימניקים שאיש לא הגיע להחליפם בעמדת השמירה יש היכולת והפנאי הנפשי עבורו. מבחינת כל השאר, באמת שעדיף כבר לשמוע פעם נוספת את סיפורה של מהרטה.

 

רק בחלקו האחרון לוקח הסרט תפנית חדה ועובר לקרבות הירי והספיגה של משפחת חזה מול נציגיו של דורון אשכנזי והרופאה הפרטית. כאן מונח, הרי, הסיפור האמיתי, וההאשמות אכן כבדות: מטישטוש והסתרה של המחלה ועד מעשי נוכלות, מירמה ושוד כספים שהמשפחה מייחסת לבעלה המנוח. המשפחה, בחלק הזה, נוגעת ללב; היא חשה, בעליל, כי חזה נחטפה ממנה אל מותה בנסיבות שמעולם לא התבררו די הצורך. תחקיר עיתונאי ממשי אין כאן, ולפיכך גם מסקנות אין. נעים סיים עם מוצר מייגע שהניח תשתית לתחקיר. מישהו אחר יעשה את העבודה עצמה.

 

צריך להגיד:

 

לחדשות ערוץ 2: בזמנכם החופשי, נא בדקו את החזאי הנוכחי של ערוץ 1, דני דויטש. הנה הרופ הבא.