שופינג בעזרת השם: סיבוב קניות בבני ברק

ברחוב רבי עקיבא בבני ברק החיים רק מתחילים ב-20:00. יעל גרטי עשתה סיבוב לילי בעיר והתרשמה מהחנויות שאין לראותן במחוזותינו, מהמוצרים שאנחנו לא מכירים, מחלונות הראווה בלי הבובות ובעיקר - מהמחירים הנמוכים. חו"ל זה כאן

ידיד חילוני שעובד בבני ברק טוען שהוא נוסע כל יום לחו"ל בלי דרכון. נשמע טוב, לנסוע לחו"ל כל יום, אז החלטתי לבדוק למה הוא התכוון, ויצאתי לשיטוט ברחוב הראשי של בני ברק, רחוב רבי עקיבא. גיליתי שהוא צדק. גיליתי עולם חדש עם סחורה אחרת, ומחירים אחרים. גם שמות החנויות, חלונות הראווה, אמצעי התשלום, שעות הפתיחה – כולם שונים מהמוכר במקומותינו.

 

סביב השעה שש בערב מתחילה ברחוב התרחשות רבת-רושם. מאות אנשים משוטטים וקונים. בשעה שמונה בערב ההתרחשות מתגברת. ליד בית הכנסת איצקוביץ, בו אפשר למצוא מניין גם בשלוש לפנות בוקר, אין בעיה למצוא חנויות פתוחות גם ב-23:00 בלילה. רוב החנויות פתוחות עד 21:00 בלי להניד עפעף. בימי שלישי רוב החנויות עובדות חצי יום, בשאר ימות השבוע חלק מהחנויות סוגרות בין 14:00 ל 16:00 וחלק נשארות פתוחות.

 

אני יוצאת מהרכב ונתקלת בכמה שלטים מעניינים על לוחות המודעות, "מיינער ערשטע לידער 2 (השירים הראשונים שלי) - לשעות רבות של העשרה הנאה ונחת"; "תיקון לזיווג וזרע של קיימא"; "ערב מכירות ענק של מכונות תפירה במלון ויזניץ - חשיפה: דגמי 2005 !(איזו התרגשות!); "תיקון שובב"ים" (אני יכולה לשלוח לשם את אחי הקטן?); "מרכז מנחם - למען ירבו ימיכם"; "ערוגות הבושם – רשת בתי אבות"; "אחים אוהבים - לשון הרע לא מדברים".

 

"חד וחלוק - יבוא חלוקים"

 

התחלתי לחפש חנויות. חלק מהן, אגב, בכלל לא נמצאות בקומת הרחוב. יש שפע של חנויות בקומה א' של בנייני מגורים - דבר שלא רואים במחוזותינו החילוניים. שמות החנויות, להבדיל משמות החנויות בעולם ממנו אני באה, הם ברובם עבריים, תנ"כיים, קסומים ממש. לפעמים הם מתחלקים למספר קבוצות, או כמו שכתוב בהגדה: רבי יהודה היה נותן בהם סימנים:

 

המתוחכמים: "חד וחלוק - יבוא חלוקים". "מצע-חן – חנות מצעים ונדוניה לכלה".

 

הדתיים: "אופנת בת מלך", "פיצוחי אמונה", "מסעדת מוכן ומזומן", "מרכז האופטיקה- הרשת של בני התורה", "מרכז ארצי לסת"מ- תפילין, מזוזות, ס"ת ומגילות- בפיקוח ועד קדושת סת"מ", "עטרת זהב- ביגוד כהלכה לבנות ישראל", " מרפאת שיניים- שן וחסד".

 

עברית יפה: "כיסופין - המרכז למשכיות כסף ואבני חן", "צמחוניה- בית הטבע", "שמע-פון- מרכז טלפונים סלולריים","תיווך דירה נאה","אחותי כלה", "מעשה רוקם".

 

חצי עברית יפה: "סוכר- לנד" (במקום קנדילנד).

 

הז'אנר המשפחתי-ביתי: "רהיטנו", " ילדותנו", "צאצאנו", "בובתנו".

 

הפטאליסטי: "טליתות זה טליתניה", "מכנסיים זה משה", "גרביים זה יוכבד", קביעות נחרצות, חד משמעיות - משהו, בסגנון "ה' הוא האלוקים"...

 

הישר ממגילת אסתר: "פתשגן- משאת"- חנות מתנות.

 

היישר מוורשה: "סלון בלומה".

 

הלגיטימי: " עוזי הפורץ החרדי".

 

אין בובות בחלונות הראווה

 

גם השילוט בחלונות הראווה בבני ברק שונה מכל מה שאתם מכירים. "קבלו

35 שקל לגרם זהב ישן - לחתנים וכלות מחירים מיוחדים"; "נעליים מיוחדות לחתנים"; "הגעלת כלים בחצר מוסדות בעלזא"; "השבת אבידה: נמצאו כלים והועברו לגמ"ח ציון"; "ניתן להשיג כוסות רוח".

 

אם בחלון ראווה של חנות צילום חילונית מככבים זוגות ביום חתונתם המביטים אל עבר האופק, או דוגמניות מקומיות, פה החלון כולו מלא צילומי רבנים ידועים, כולם לבושי שחורים. בחלונות ראווה של חנויות בגדים אין להעלות על הדעת שתהיה תמונת אישה - מה שיש זה ראשים מקלקר ועליהם כובעים.

 

בחלון של אחת מחנויות "טליתות זה טליתניה" מפרסמים מוצרים חדשניים: "ארבע כנפות- שמפו ומרכך טבעי לניקוי טליתות- עשוי מעלי עץ התה האוסטרלי- מונע הצהבה של הטלית". ויש עוד: "כיפות פלוש אמריקאיות - אינן נהרסות בשינה ובכובע". מה, אנשים ישנים עם כיפות? זה משפיע על החלומות? ומה זה פלוש למען השם? אני מבררת ומגלה שזה סוג של בד.

 

ויש גם קופרייטרים בבני ברק. קחו את המונח תיקפילין למשל. מה זה? תקראו: "איך לא חשבו על זה קודם? חוזרים מבית הכנסת...ביד אחת תפילין, ביד השנייה קניות מהמכולת, התפילין יכולות להחליק ח"ו (חס וחלילה).... לתיקפילין 2 כיסים אחוריים לסידור ולגערטל + כיס פנימי לצדקה !". מה זה גערטל? מסתבר שזו חגורה, פריט לבוש חסידי, המפריד בין מעלה ומטה.

 

על חלון של חנות לתשמישי קדושה, "בן פורת יוסף", אני מגלה שלתיקפילין יש מתחרה ושמו ניתיק- של חברת ניצית – "לידיים חופשיות !" אומר הסלוגן. ויש שם גם בגד ששמו ניצית, באישור הגאון הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליטא. והסלוגן של הניצית אומר: "אז למה בדיעבד כאשר אפשר לכתחילה ?" אני שוקלת לאמץ את המשפט הזה ולהתחיל לפזר אותו בחיי היום-יום בהקשרים שונים, כשאני מגלה שלניצית יש פתילים איכותיים בהשגחת רבי ואזנר ורבי לנדא. ויש גם מבצע: כוס קידוש מתנה בקנייה מעל 100 שקל.

 

בחנות תשמישי קדושה אחרת, "משכן התכלת" חלון הראווה מספר על ציציות מחוזקות בקצה, טליתות לחתנים, ועוד שפע של פטנטים מעניינים לטליתות.

 

יש בבני ברק גם המון חנויות של גרביים. רק גרביים. גרביים, מסתבר הם ספק טרנד חולף, ספק להיט מקומי. האם הם נשחקים פה יותר? אולי זה קשור לשוטטות האינסופית ברחוב רבי עקיבא בשעות בהן בפתח-תקוה כבר ישנים? ואולי בכלל בחנויות גרביים יש גם תחתונים, חזיות וכדי לא לכתוב חזיות על גבי השלט כותבים רק גרביים? אני מחליטה לברר את הסוגיה הזו ונכנסת כעבור כמה ימים לחנות גרביים. מוזר, יש כאן רק גרביים.

 

עובדיה יוסף במסגרת זהב

 

אבל אחרי ההתרשמות החיצונית, הגיע הזמן להיכנס לתוך החנויות ולדבר עם המוכרים. נכנסתי לחנות תמונות וראיתי שפע של ציורים של רבנים ידועים. "זה כדורי, נכון"? אני שואלת. "לא", עונה המוכר, "זה הבאבא סאלי". "זה הרנטגן" ? אני מנסה שוב, "לא, זה אמנון יצחק".

 

כמה זה עולה? תמונת הרב עובדיה יוסף במסגרת זהב עולה 85 שקל, תמונת הרב שך זצוק"ל (זכרונו צדיק וקדוש לברכה) במסגרת פלסטיק עולה רק 24 שקל. "מה הכי פופולרי"? אני מבררת, "בעיקר ציורים של קבר רחל והכותל המערבי". אחריהם ברייטינג הבאבא סאלי, הרב שך, החפץ חיים.

 

בחנות הספרים אפשר לקנות ב-4 שקל מדבקות צבעוניות שעליהן כתוב: "התפללתי יפה", "נטלתי ידיים". הספרים שנמכרים הם "הרוגוצ'ובי – סיפור חייו של גאון הגאונים שר התורה רבי יוסף רוזין זצ"ל". לספרי הילדים קוראים: "מרכבת הענווה", "לילה של מתמיד".

 

בחנות הצעצועים מורגשת תכונה לקראת חג הפורים: בחלון הראווה יש תחפושת של משה רבנו - נושא על חזהו בגאווה את לוחות הברית, עשרת הדברות כתובות באותיות זהב.

 

במכולת אפשר לקנות סוכריות שוקולד שנקראות "משמחים": שם עברי טהור.

 

בחנות של אחת הרשתות לאופטיקה הגדולות בארץ אני מגלה קירות עירומים כמעט לחלוטין, איפה כל הפוסטרים של הבחורים עם עצמות הלחיים הגבוהות אשר בגינם אני משתכנעת שוב ושוב לשלם 1,500 שקל עבור צמד עיגולי פלסטיק? במקומם אני מוצאת פוסטר בו מופיעים צמד תאומים דתיים בהירי שיער ובו כתוב: "זוג אחד לאפריים, וזוג אחד לחיים! קונים זוג אחד- והשני חינם!".  

 

במשרד ביטוח ויז'ניצר אני מתעניינת ברכישת ביטוח לשטריימל (שמעתי שיש כזה דבר). הפקידה נבהלת מהמצלמה שלי, כמו רבות מהנשים כאן, מגלה עוינות ומחכה שאעלם משם במהירות האפשרית. 

 

חנות המוסיקה גל-פז מתגלה כחלק מרשת שהיא גם חברת תקליטים. כל החנות מלאה מוסיקה חסידית, מוסיקה יהודית, מוסיקה מזרחית (דתית), חזנות, פייטנים, מוסיקה בעברית אידיש ואנגלית. הלהיטים שנמכרים פה הם שירים המושמעים בתחנות כמו רדיו קול חי , רדיו בית ישראל ו FM 93. יש פה דיסקים של זמרים יפים כמו חיים ישראל ודוד חזוט. המוכר מספר לי שבעצם כל הזמרים שרים את אותם שירים פחות או יותר והצלחתם נקבעת בדרך כלל לפי יופיים.

 

לדיסקים פה יש שמות מלהיבים: שוש- אשיש, פניני חזנות, לכו נרננה, כולנו מסובין, בלבב שלם, וגם פארטיש 1,2,3, - אוסף הרמיקסים החסידי הראשון.  אישה חרדית עם כובע כחול העומדת לצדי מבקשת עבור בנה את קלטת המופע של להקת קניידעלך. המוכר עונה בנימוס ולבסוף אומר, "קינדרעלך, קוראים להם, לא קניידלעך".  

 

בחנות המוסיקה יש גם המון קלטות. מתי ראיתי כל כל הרבה קלטות, אם בכלל, בחנות מוסיקה? בשנות השמונים, אני חושבת. הקלטות הולכות פה כמו לחמניות טריות, קלטת עולה 30 שקל, דיסק עולה 60 שקל.

 

באגף הבידור לילדים כמה כוכבים: דודו פישר, הסופרת מנוחה פוקס, אהרון רז-אל והסופרת העיורת אריאלה סביר. ש' מעניק לי את מגזין המוסיקה החסידית, "שירו לו" שמו, ובו עדכונים על הדיסקים שראו אור לאחרונה, דיווחים על הופעות לוהטות בניו יורק, תחרות התמלילן הבא (שת"פ עם רדיו קול חי), ועוד.

 

יש שם גם דיסקים של להיטים ישראלים חילוניים כמו "בחוף של טרפטוני", "לילה סתוי", "פרחים בקנה", "יושבים בבית קפה". מסתבר שהמגזר החרדי התאהב לאחרונה במוסיקה הקצבית, אבל כל המילים פשוט נמחקו וכך יכול הציבור החרדי לפזז לצלילי שירה הנודע של מאיה בוסקילה מבלי לחטוא. 

 

טיפול פאה עם פן

 

בסוף מסלולי אני נכנסת לסלון פיאות ששמו, למרבית הפליאה, "סלון הפיאה", בכניסה יש שלט האומר "לפי ההלכה אין להחליף פיאה שהשתמשת בה אפילו שעה קלה". המקום הומה נשים בכל הגילים. קצת מרגיש בהתחלה כמו הסלון הרועש אליו הולך אבא של ג'ורג' קונסטנצה ב"סיינפלד" לעשות פדיקור.

 

פיאות זה עולם ומלואו, מסתבר.  היום הן כבר לא יקרות כמו פעם, וניתן אפילו להשיג פאות מעודפי עונות קודמות במחירים של 200 שקל ומעלה. יש כאן פאות סינטתיות ואמיתיות. הכל ייבוא. נשים מגיעות לכאן לקנות פאות ולטפל בפאות שלהן. כל פאה דורשת טיפול אחת לשבועיים. פה חופפים את הפאה בחומרים מיוחדים, מייבשים בטכניקות עדינות, והלקוחה יוצאת החוצה כמו חדשה. טיפול פאה עם פן עולה 70 שקל.

 

אני שואלת את בעלת המקום, עדנה, מה זה קסטם, שכתוב על כל שלט של סלון פיאות בעיר והיא מעניקה לי חוברת מפרי עטה ובה מאמרים מנומקים על טיפוח הפיאה, קניית פיאה בראש שקט ועוד.

 

קסטם, אם כן, זו פיאה בהתאמה אישית, בהזמנה מיוחדת, אולם מאחר שיש רמאות רבה בתחום יש להזהר בשבע עיניים. היא בת 73, נשואה כבר כמעט 60 שנה, ומחזיקה את העסק כבר 40 שנה. לדבריה, היה לה פעם מפעל פאות עם 500 פועלות.

 

והמחירים? זולים מאוד

 

המחירים בבני ברק, כידוע, זולים עשרות מונים מהמחירים של אותם מוצרים או מוצרים דומים בערים חילוניות. בחנות "כלי נקי" ברחוב רבי עקיבא 145 יש כלים חד-פעמיים במחירי השוק - כלומר מחצית ממחירם בסופרמרקטים בתל אביב.

 

יש פה שפע אדיר של חנויות בגדים בכל הרמות ובכל רמות המחיר. מצאתי מעיל ב-29.9 שקל, חמישה זוגות גרביים בעשרה שקלים, שלושה סריגים ב-99 שקל, שלושה צעיפים ב-10 שקל, ועוד.

 

באחת הקונדיטוריות אני מגלה לתדהמתי שחבילת עוגיות עולה בין 4.71 שקל ל7.68 שקל. עוגה בחושה בתבנית אינגליש קייק עולה 5.89 שקל, עוגות שמרים בתבנית אינגליש קייק עולות בין 7 ל-11 שקל, עוגות קרם מאורכות עולות בין 13 ל-16 שקל ועוגת קרם עגולה קטנה עולה רק 26 שקל. לשם השוואה, במגזר החילוני מחירה של עוגה בחושה הוא 15 שקל בערך ומחירה של עוגת קרם גדולה יכול להגיע בקלילות ל- 135 שקל.

 

מנה פלאפל עולה פה 7 שקל בלבד (בת"א זה עולה 12 שקל), והדיסקים, כאמור, עולים רק 60 שקל. 

 

יהודה מחנות "כלי נקי" מספר לי שבבני ברק 99% מהצ'קים לא חוזרים. נתון מדהים, אם הוא נכון כמובן. אני מנסה לברר עם חברה תושבת בני ברק מה ההסבר הסוציו אקונומי לתופעה זו, והיא מוצאת הגיון בתאוריה שלי, לפיה בבני ברק "מה יגידו" חשוב מכל, ואדם לא יסתכן בפיזור צ'קים ללא כיסוי בעירו חסרת הרחמים.

 

עוד אלמנט פיננסי שלא ממש בולט בערים אחרות הוא הכרטיסיות בכל חנויות המזון, רושמים פה בקלילות (חובות) בכל מינימרקט, חנות ירקות וכו'. ההורים בבני ברק שולחים את ילדיהם במשימות רכש תדירות, מסתבר.

 

***

 

אני נפרדת מהחנויות של רחוב עקיבא, מגיעה לרכב, ומגלה במדחן שאני במינוס חמש דקות. גוועלד. השעה כבר תשע בערב, אבל רחוב רבי עקיבא עדיין שוקק חיים משל היה השדרה החמישית במנהטן בתשע בבוקר. המכוניות מזדחלות בעצלתיים. נראה לי שאפשר להעביר כאן ימים שלמים, או שמא חיים שלמים, בנסיונות להגיע מקצה אחד של הרחוב לקצהו השני. נסו את זה פעם.