פארק בריטניה: התנ"ך בצמחים

למה הושיב אברהם את אורחיו דווקא מתחת לעץ האשל? איזה אחים מקראיים מייצגים האשחר וההדס? מה עושה הסירה הקוצנית מחוץ למים? כל התשובות במסלול הטיול שלפניכם

יש אנשים שעם הניצנים הראשונים של הפריחה והמראות הראשונים של מרבדים ירוקים, מרגישים שמשהו מתרחש. הם מרימים חוטם, מריחים אוויר וממהרים לאותם מקומות שבהם הגשם לא הפך רק לשלולית על אספלט, אלא עורר נביטה רעננה על כל גבעה.

 

חיפשתי מקום שבו ניתן לברוח מההמולה העירונית ולחזור כמה דורות אחורה, מקום שיש בו רק עצים וצמחים, ולא יותר מקצת ספסלים,

 שבילים וטרסות. מקום שאפשר לחוש בו משהו מאווירת קדומים שמאפשר קצת לנגוע בצורה בלתי אמצעית בצמחייה שהיתה כאן מאז ומתמיד.

 

המקום הזה הוא פארק בריטניה. כמעט בכל פינה אפשר למצוא צמח שיש לו אזכור במקורות, כולל מיתולוגיה שלמה של סיפורים ואבחנות בוטניות מימי קדם. בחברת יערנים של קק"ל ומדריכות של נאות קדומים, יצאנו לחרוש, אבל בנחת, את אחד השטחים הפתוחים הגדולים שנשארו קרוב לשפלת החוף, ולחבר בין נוף, צומח, מורשת והשפה העברית. גם זאת דרך לקרב אנשים אל המקום.

 

האמא של הפיסטוק

 

פארק בריטניה, בלב שפלת יהודה, משתרע על פני כ-40 אלף דונם, בין בית שמש לבית גוברין. גבעותיו, המתרוממות 400 מטר מעל פני הים, מכוסות בחורש טבעי מפותח וביערות נטועים. חלק מהיופי כאן הוא פינות הקסם הרבות המרוחקות מהחניונים המרכזיים.

 

נקודת המוצא לסיור היא סמוך ליישוב ליאון-שריגים, ממערב לכביש 353, ליד סימן ק"מ 24. קצת אחרי חניון שריגים יש פנייה לשביל עפר ליד אוסף אלות מרשים. העץ הראשון שפוגשים הוא הזית, שנהנה ממעמד של סמל לאומי. פגשנו אותו לראשונה בסיפור נח, כשהיונה הביאה לתיבה ענף עץ זית, שמסמל את האור. בגלל הזוהר הזה, שמן הזית נקרא גם יצהר.

 

כדי ליצור זית חדש עושים שימוש בחטוטרת, אותה גולה עגולה שצומחת על הגזע ומשמשת לנטיעה חדשה. על זה נאמר בישעיהו י"א: "ויצא חוטר מגזע ישי".

 

בפארק יש לא מעט בעלי חיים שניזונים מן הזיתים - מציפורים דרך מכרסמים ועד יונק כמו הצבי, שמלקט זיתים לאחר נשירתם.  

 

עברנו להתבונן בשורת האלות. היום מתייחסים אל האלות כאל עצי חורש,

 אבל במקורות הן גדלו ביער. על אבשלום בנו של דוד מסופר שרכב ביער וראשו נתפס בסבך האלה הגדולה, הפרדה שעליה רכב המשיכה בדרכה, והוא נשאר תלוי בין שמיים וארץ. לבסוף באו לוחמי דוד והרגו אותו.

 

הפרשנים חלוקים אם האלה המקראית היא האלה האטלנטית, כמו אלו שרואים כאן, או אלה ארץ-ישראלית. האלה האטלנטית היא הבסיס להרכבת אלת הבוטנה - הפיסטוק חלבי. יעקב שלח מנחה למצרים, שהכילה שישה מינים שמתקיימים גם בעיתות בצורת, אחד מהם הבוטנה. וכך כתוב: "מעט צורי, ומעט דבש, נכאת (מיני שרף), ולוט (אולי הלוטם), בטנים ושקדים".

 

ניתקנו זמנית מהעצים. מסביב הבחנו בצמיחה מרשימה של הקלח, צמח שיש לו תכונות רפואיות-רעלניות. הרועים נזהרים ממנו, כי הוא גורם מצוקת מעיים לכבשים. הוא גם אחד המועמדים לתפקיד החלך המסתורי, שמופיע במשנה, במסכת שבת, כאחד מהצמחים שהשתמשו בהם כנרות שבת. הליבה של הקלח ספוגית ונשרפת, ולכן ייתכן בהחלט שהוא היה נר שבת של פעם.

 

חלפנו בביטול מה על יד שדרת צבר, אותו צמח שכל כך מזוהה עם הישראליות אבל בעצם הגיע לכאן רק ב-200 השנים האחרונות.  

 

ניחוח החרוב

 

בהמשך הדרך היורדת גדל עץ אשל ענק ומרשים, יפהפה ומיוחד. מסופר במקרא שאברהם, המארח האולטימטיבי, נטע אשלים במדבר. למה? האשל סופח מים וכשהרוח נושבת העץ הזה הוא המזגן המדברי. מתחת לאשל הטמפרטורה נמוכה ב-6 עד 7 מעלות מאשר תחת שיח הרותם, למשל. חז"ל שאלו למה נטע אברהם אשלים, וענו "כי כל מה שאורחיו שואלים הוא משאיל אותם - אכילה, שתייה ולינה". מכאן הביטוי אש"ל, להוצאות.

 

האשל שפגשנו מעיד על נטיעה, משמע על התיישבות קדומה. ובאמת, תחום הפארק עשיר בשרידים ארכיאולוגיים, במערות חצובות ובבוסתנים.  

 

מהצד השני של השביל שיחי אשחר, שדומה מאוד להדס, אבל יש לו קוצים.

 זה הביא את חז"ל לחשוב שהדס ואשחר הם כמו יעקב ועשיו, "אחד נתן את חוחו ואחד נתן את ריחו". כאשר מקלפים גבעול של אשחר הוא הופך לקוץ מאוד קשה, וגם שימושי. הרועים נהגו לקחת מוט ממנו ולהקשות אותו באש, ועל ידי כך להכין נבוט מוצק ומסוכן.

 

ב"שביל עץ הזית" פגשנו דווקא את החרוב, בדמות עץ גדול במיוחד. מפתיע, אבל החרוב לא מופיע בשמו בתנ"ך, אלא רק בסיפור המאוחר על שמעון בר יוחאי, שניזון מחרובים. ייתכן עם זאת שהוא מוזכר במקרא בשם אחר. בישעיהו א' כתוב "חרב תעוכלו, ואולי הכוונה לחרוב".

 

פרט מעניין: גרעיני החרוב נקראים באנגלית KERET (קרט) והם שווים במשקלם לקראט אחד. אגדה עתיקה שמתייחסת לריח האופייני לפריחת החרובים, מספרת על הבדואים שהיו לוקחים את בחירת ליבם אל חרוב פורח שיש לו ריח של זרע הגבר. אם ניכר בנערה שהיא מזהה את הריח - סימן שיש לה ניסיון מיני, ואז היו הורגים אותה.

 

מכל עבר מציץ אלינו אחד השיחים הכי המוכרים בארץ, הסירה הקוצנית. למה סירה? כי הפרי האדום מזכיר סיר חרס אדום. הסירה ידועה כמשמשת לבערה, למרות שהיא רטובה. כשהיא דולקת הענפים והפרי יוצרים קול פצפוץ מוזר, או כמו שכתב קוהלת: "כי כקול הסירים תחת הסיר, כך צחוק הכסיל".  

 

בהמשך שביל הזית פגשנו שקמה וספסל - פינה חביבה ורגועה. השקמה היא עץ שמצוי בשפלה כמהגר ממצרים. "שלוש בתולות הן", כתוב, "אחת בתולת אדם, אחת בתולת אדמה ובתולת שקמה". הכוונה היא לעץ שעדיין לא נכרתו ענפיו, לשמש לבנייה. 

 

כבר בימים ההם ידעו שהשקמה היא עץ בנייה מעולה, שאינו מושפע משינויי מזג האוויר. אז למה שלמה המלך לא השתמש בשקמה הנפוצה והתעקש על ייבוא ארזים מהלבנון? אולי כי העדיף מותג עולמי על פני תוצרת הארץ.

 

בעוד אנו מביטים לכיוון השמיים, מתחתינו צץ לו הדודא הרפואי. העלים מסריחים, אבל הפרי נראה כעגבניה צהובה-כתומה, עם ריח משכר. כתוב שראובן יצא לחפש את הדודא לאמו לאה, אחרי שפסקה ללדת. נראה שהדודא היה סוג של ויאגרה תנ"כית. בתוך האדמה יש שורש שמגיע לאורך של עד שני מטר שנראה כמו גוף אדם, כולל אבר מין, ובמחקר התברר שיש בזרעי הדודא הורמון מסוג אסטרוגן. הערבים קוראים לו "תופח אל מג'נון" (תפוח המשוגעים). שימוש לא נכון בדודא עלול לגרום לעיוורון זמני.

 

לסיום עלינו לחרבת נקב, בית מרגוע אמיתי עם תצפית מדהימה על פארק בריטניה וגם על התלים והיישובים בסביבה - עגור, לוזית ובית-ניר.

 

• פרטים על מסלולי קק"ל באזור: "קו ליער", טל' 350550 800 1.