בעיני, הפרסומת הזו מזלזלת בבני שני המינים, אך בעוד שצד אחד (גברים, אלא איזה) יכול להרשות לעצמו לחייך למולה, הצד השני (חתולים כסופי פרווה, מה זאת אומרת איזה?) נוטה למרבה הצער להפנים את המסר, ובאופן מסורתי להתייחס לגיל כאל אויב. אמנם בשוק העבודה גברים ונשים כאחד נתקלים בקשיים הנובעים מכך שמעסיקים רבים מוכנים לתת פחות הזדמנויות לאנשים מעל גיל חמישים, אבל נשים חוות את אותה התעלמות, עד כדי מחיקה כמעט, גם בתחומים אחרים של החיים.
עד לפני שנים ספורות הספרות והקולנוע כמעט ולא העזו ללהק נשים מבוגרות בתפקידי אהבה וחשק, בעוד שמעשית הליבידו שלנו לא רק שאינו קהה עם הגיל אלא הולך ומתעצם, וכמוהו המורכבות הנפשית והיכולות הרגשיות – שני אספקטים ש(על פי השמועה) חיוניים ביותר לניהולן של מערכות יחסים אינטימיות. גם בפוליטיקה ובצמתים אחרים של השפעה, נשים במחצית השנייה של חייהן - בתקופה שבה הן הכי מעוצבות, הכי מנוסות ואפילו פנויות (למשל מגידול ילדים) ובעלות עוצמה (אחרי שכבר התבססו מקצועית, נניח) - כמעט שאינן נוכחות, בעוד שראשי ממשלות, נשיאים ומובילים חברתיים ממשיכים לככב שם, עם יותר או פחות מרץ, גם כשהגיעו לגבורות.
דוגמה מטרידה במיוחד לכך שאנחנו מחונכות להתבייש בגילנו גיליתי אגב עיון באתר האינטרנט של הרשות השופטת, שבו מופיעות ביוגרפיות מקוצרות של כל השופטים והשופטות בישראל. אצל הגברים מצוינת מפורשות שנת הלידה, ואילו בעמודי הנשים כתוב רק "נולדה בישראל" או "נולדה ברומניה". המידע באתר מאפשר למי שרוצה לחשב את גילה של כל שופטת. אם כבוד השופטת העליונה עדנה ארבל התגייסה לצה"ל בשנת 1962, ברור לכל שהיא אינה בת 40, ואם נשיאת בית משפט השלום בתל-אביב, השופטת עדנה בקנשטיין, סיימה את לימודיה התיכוניים בשנת 1959, מובן שגם היא כבר אינה בת 20. אז למה נועדה ההסתרה הזו? האם מדובר בנימוס ארכאי? בעיני יש כאן לא רק טעם רע אלא שיתוף פעולה עם אחת משיטות האפליה השקטות אך המדכאות הנהוגות בחברה שלנו, דווקא במקום – מערכת בתי המשפט – שהנשים שהגיעו אליו אמורות לחוש מחויבות להיאבק בה.
יום האשה הבינלאומי החל היום הוא הזדמנות מצוינת לומר בקול את מה שנשים רבות כל-כך יודעות בתוכן: נשים אינן קמלות עם הגיל, נהפוך הוא. ממש כמו גברים גופנו מזדקן, אבל בכל המובנים האחרים הגיל עושה בנו את מה שהתרד מחולל בפופאי. הוא עושה אותנו חכמות יותר ומצחיקות יותר ועשירות יותר בחוויות, הוא מלמד אותנו להתמודד עם כאבים, לתקשר עם אנשים, לבטא את עצמנו, הוא מעצים אותנו, וכשאנחנו מאפשרות לו, גם ממלא אותנו בביטחון עצמי.
תשאלו את הנשים שסביבכם כמה מהן היו מתחלפות עם מי שהיו הן עצמן לפני 20 שנה, ותגלו שאת הבריאות היינו נוצרות מאז, אבל לא הרבה יותר מזה. אוסקר וילד אמר שהוא לא סומך על נשים שחושפות את גילן, כי אין לדעת מה הן עלולות לחשוף אחר-כך. הלוואי שהוא צדק. בואו נתחיל עם הגיל, ומי יודע במה נצליח להפסיק להתבייש אחר-כך.
דפנה לוי, בת 41 בדיוק