גם עלי לא פסחה הידיעה כאילו כלום. בכל זאת, הוצאות להורג בחצר האחורית שלנו, אצל השכנים, מאיימת ומפחידה גם בצד הזה של הגדר. אבל אני, כשנתתי את דעתי על הסוגיה וחשבתי על חמישה-עשר החברים שיושבים עכשיו באחד מבתי הכלא של הרשות, לא ממש הצלחתי להעלות בדמיוני דמויות טיפוסיות של חסידי אומות העולם.
אומר מייד שז'אנר ההוצאות להורג לא מקובל עלי באופן מעשי כשיטת ענישה ראויה בימינו (על אף שבאופן עקרוני אני בעדה), אך כפי שאיני מגויסת אישית למלחמה בענישה זו בארצות העולם ה"נאורות", כך איני רואה עצמי רשאית לחלוק על דרכה של הרשות הפלסטינית באותו עניין.
אלא שהדיון בעניינם של המשת"פים נוגע אל יחסינו איתם ואליהם עוד לפני שהרשות באה איתם חשבון, ובעניין הזה אין לי שום רגשות מעורבים. בעיניי, המשת"פים הם חלאות רודפות בצע, בוגדים בעמם ובמדינתם, האמינות שלהם שואפת לאפס (מי שישלם להם יותר יקבל שירות יותר טוב. יוכיחו המקרים בהם נרצחו בדם קר מפעילי שטח שהם הובילו לטבח), והם ראויים לכל תחושות הגועל, הכעס והטירוף שהפלסטינים חשים כלפיהם. בעיקר כדאי לזכור כי בעוד הם "הצילו" אותנו, הם גרמו הרס ומוות בעמם. אנחנו היינו מחסלים אותם על הרבה פחות מזה.
שתיקת מובילי דעת הקהל והמנהיגים בישראל היא יותר מהכול שתיקת מבוכה. בלבם הם הרי מבינים ומצדיקים את הפלסטינים. גם אנחנו הרי משיתים על הבוגדים מתוכנו את עונשי המקסימום הקבועים בחוק, מתייחסים אליהם בשאט נפש ובצאתם לחופשי אחרי 18 שנים בבית הסוהר מתנכלים להם עוד. מקווים בסתר לבנו שהם יבינו לבד את המסקנות ויוציאו את עצמם להורג.
אף אחד מאתנו הרי לא ממש חושב טובות על המשת"פים האלה. יחסי הגומלין בינינו הם בעירבון מאוד מוגבל. אנחנו משלמים להם, הם נותנים (או לא) שירות, ואין בינינו יחסי עובד מעביד באופן המחייב אותנו לכל החיים (שלהם או שלנו).
אז נכון שלא נעים לנו לגלות (פעם אחר פעם) שהפלסטינים פועלים בקודים התנהגותיים אחרים משלנו, וזה מאכזב מאוד את מי שמצפה מהם להתגייר תרבותית, אבל קשה לצפות מעם הנלחם על חירותו, עצמאותו ומדינתו שבדרך, לסלוח לבוגדים מבית.