יש לו אהבה

כשעמנואל רוזן מתעסק בנושא שקרוב לליבו, הוא יכול גם ממש להתלהב ולהלהיב

ניצחון בדרבי: "בעקבות הגביע האבוד", ערוץ 10, 21:50

 

זה גול. פשוט גול. וזה אחד-אפס לעמנואל רוזן בדרבי הגדול מול עמנואל רוזן. הנה פעם אחת שבה ניצח רוזן את עצמו וכמעט שנחלץ מתוך עצמו.

 

רק תראו מה שאהבה יכולה לעשות. כל עוד רובץ רוזן בשלולית הפוליטית העכורה כנמנמן עגום-מבע ושמוט-זנב שמישהו הכריח אותו לקום לעבודה בטרם שטף פנים, לא קל איתו; לרוזן יש הנוכחות הטלוויזיונית המאייתת, אות אחר אות, "עזוב אותי, באמא שלך". מיאוסו בפוליטיקה הישראלית ניכר – לא רק שהוא לא מסתיר אותו, למעשה הוא מריץ תוכנית טלוויזיה שלמה סביבו – אבל המיאוס הזה בעוכריו; הוא הופך את רוזן, לעיתים, לחבית מרירות שהצופה מוזמן ללגום ממנה.

 

אבל כעת, כשהוא משחרר את עצמו לתחביבו הגדול – כדורגל – מתגלה רוזן אחר לגמרי. רוזן שמסוגל, בניסוחים חכמים, בעריכה נמרצת, בשיחות, להלהיב גם את הצופה הכי עזוב-אותי-מכדורגל-באמא-שלך – כלומר אותי – למשחק הזה. הוא מאבד את טרחנותו כליל, והוא יוצא ללחום מלחמת הסברה ותיווך ממקום של מעריץ אמיתי המוכן להפוך עולמות כדי להראות לך משהו טוב. ההתלהבות הזו זורמת למסך.

 

רוזן מבקש להבין מה, בעצם, מונע מישראל להפוך למעצמת כדורגל בשעה שדנמרק או יוון – קטנות ועניות ממנה, בהתאמה – כבשו את העולם עם הכדורגל שלהן. זו שאלה שאינה לגמרי שונה מ"מתי יבוא שלום", "למה ישראלים לא יוצאים לרחובות כשמעלים את מחירי הדלק" ו"אהוד ברק – קריירה מתה או סיכוי שואף לאפס", כלומר שאלה שהתשובה עליה נידפת ברוח, אבל עצם הצגתה תעורר עניין ותגובה בכל ישראלי סביר.

 

מכאן בעצם הופך רוזן לחיים הכט של הכדורגל; הוא מסתובב במעצמות כדורגל אירופאיות ותוהה למה, סאנשיין, למה אצלנו זה לא יכול להיות יותר ככה. אבל שלא כמו הכט, רוזן לא מתלהם, אינו מפליג בנבואות-זעם וחורבן, נוכחותו אינטליגנטית והקייס שהוא בונה משכנע ונוגע ללב. ביקורו באיצטדיון קריית חיים הישן, העלוב וההרוס משיג אפקט גדול. השיחות עם מודי בר-און, אמנון אברמוביץ' ויורם ארבל מהדהדות מסנטימנט ונוסטלגיה לספורט שיכול-היה-להיות. תיאורו של רוזן את הפסדה האומלל של נבחרת ישראל במוקדמות מונדיאל 2002 מפעיל בהצלחה את נוסחת דרמת הספורט ההוליוודית וסוחף אותך כליל לתוך ה"טרגדיה", כדבריו. לעזאזל, רוזן מצליח אפילו במשימה הכי אבודה-מראש: לדובב שחקני כדורגל ישראלים עד לרמת בניית משפטים ופסקאות קוהרנטיות.

 

"בעקבות הגביע האבוד" מסתמנת כממתק תיעודי-אישי עם אמירה, גרוב, אולי אפילו איזו השפעה. הישג לרוזן. ומפתיע שהנושא הזה חיכה עד עכשיו על המדף.

 

סימני חיים: "הרצועה", ביפ, 22:00

 

סימני חיים והיבהובי ברק מגיעים מכיוון "הרצועה". אחרי חופשה והתארגנות מחדש, נדמה שנפטרו שם מכמה מחלות ילדות ומטענים עודפים, ולפחות בפרק של אתמול, זה היה כמו שצריך: טל ברמן במרכזו של כאוס אולפני רב-משתתפים, כשלכולם מספיק שורות חדות מאת עוזי וייל וצוות הכותבים.

 

המאבטח הרוסי מישה הדגים, בתיאטרון בובות, את הנעשה במשפט מייקל ג'קסון; אורי גוטליב הצליח – לראשונה מזה זמן – להניח רגל בוטחת על דמות אפקטיבית (האמרגן עופר נבאחו, מפיק המחזמר "מלחמת אחים"); והיתה גם דמותו של "גדול במאי הונגריה ומונטנגרו" שאנדור פרקש. ורועי בר-נתן. כך ש"הרצועה" נהנתה אמש מהבועתיות השמחה בחלקה שהיתה, עד לא מכבר, נחלתו של אסף הראל, וגם נגעה, פה ושם – עדיין אפשר יותר מזה – במקומות הקיצוניים ש"ביפ" אמורה לשוטט בהם. בקיצור, היה פאן, לפחות חלק מהזמן. תחזרו לניסיון.

 

צריך להגיד:

 

*עזבו את כל השאר: "דרוש מנהיג" גייסה בפרק אחד כ-700 מתנדבים לעמותת עלם (נוער במצוקה). ממש לא בטוח שזה עזר לה ברייטינג. די בטוח שזה עזר לעלם.