כל הבטהובן שרק תרצו

"האמת של בטהובן", 19 דיסקים במחיר שפוי, מציעים היכרות עמוקה, מרשימה ומגוונת עם אחד מגאוני המוזיקה של כל הזמנים

בראוו, כל הכבוד וגם סחתיין גדול ל"הליקון" על מבצע באמת לא שגרתי ולגמרי לא מובן מאליו בתעשיית המוזיקה המקומית: "האמת של בטהובן", אריזת כרומו נאה של 19 – זו לא טעות, תשעה עשר דיסקים ובהם מיטב יצירותיו של המלחין.

 

מה יש שם? כמעט כל מה שחשוב: מהסימפוניה הראשונה והלא-כל-כך מפעימה ועד לתשיעית, פלוס שלושה קונצ'רטי לפסנתר, הפתיחות הגדולות – פרומתאוס וקוריולנוס ואגמונט ולאונורה כאן, כמובן, והסונטות המופלאות לפסנתר, והמיסה סולמניס, והאופרה היחידה שכתב, "פידליו" ממש בשלמותה, ווריאציות דיאבלי ורביעיות המיתרים החשובות אפילו דגימת-שיר, בבגאטלות, רונדו קפריצ'יו, ואפילו הקנטטה "שלוות הים ומסע צלח".

 

הידד כבר אמרתי? ובכן, הידד ל"הליקון" שהאמינו כי יש בארץ די חובבי בטהובן שירכשו את הקופסה במחיר די מצחיק יחסית לתוכנה – של 400 שקל. והידד לחשבים שלהם שאמרו להם שכדאי להוציא גם גרסה מקוצרת של ארבעה דיסקים במסגרת "הסדרה המשולשת" (החשבים כנראה לא נטפלים לקטנות של מספור), ומעל לכל-הידד לירון קרשאי שליקט וערך וכתב חוברת מצויינת שממקמת את בטהובן בתוך זמנו ובהיסטוריה של המוזיקה המערבית, בקו התפר בין הקלאסיקה לרומנטיקה שבטהובן הוא מייצגו החשוב ביותר.

 

"הליקון" לא מנסים להתחרות עם איש על המקוריות. "The Complete Beethoven Edition"מבית "דויטשה גרמופון" הוא אבי-כל-האוספים, ובו לא פחות מ-87 דיסקים ממיטב הביצועים ההיסטוריים ב-20 כרכים מהודרים, וכשאזכה בפיס פשוט ארכוש את כו-לם בלי להתחשב בכך שכמה מהם כבר מצויים בספריה שלי. רק כדי שיעמדו על המדף יחד, גאים ונשגבים וחדשים לגמרי, ושמחתי תהיה שלמה. "דויטשה" ידעו לפרק את האסופה יפה לתועלת התפרנים חובבי המוזיקה, ולא צריך לקנות הכל ביחד, אבל אפשר לחלום.

 

יש אוספים צנועים יותר שחייו של בטהובניסט מושבע אינם חיים בלעדיהם. למשל – תשע הסימפוניות במחזור ההיסטורי הפלאי של קראיאן והפילהרמונית של ברלין מ-1963, הראשון מבין ארבעת מחזורי ההקלטות שהוא הקדיש לסימפוניות – עוד בטרם "החליק" קראיאן את הצליל שלו והפך אותו לחווייה משיית למשעי, למגינת ליבם של חובבי בטהובן הפראי.

 

ומה עם התשע של פורטוונגלר, אותן לא צריך? ברור שצריך. ולפחות אחת, השלישית, בכלים בני-התקופה תחת ניצוחו של ג'ורדי סוואל הבלתי נלאה? ומה נעשה בקונצ'רטי לפסנתר, לא נרכוש את כל חמישתם בנגינתו של אבאדו, עם הפילהרמונית של ברלין ופוליני מנצח? קשים חייו של הבטהובניסט. קשים וגם יקרים.

 

הזיעו שעות נוספות

 

אני בטוחה שקרשאי ו"הליקון" הזיעו שעות נוספות בשאלה, מה מוכרחים לכלול ומה אפשר להשמיט בצער כדי ליצור מיני-מקבילה ישראלית במחיר סביר בהחלט, ולרוב הגיעו לתוצאות תבוניות ומוצלחות. כך, בסימפוניות בחרו במניפה מגוונת של ביצועים. הראשונה עם גונתר ואנד ותזמורת הנורדדויטשה רונדפונק, השניה עם סוואליש והקונצרטחבאו, השלישית עם קלמפרר ופילהרמוניה – לגבי השביעית אני מוכנה לריב איתם, כי דווקא לאונרד ברנשטיין והפילהרמונית של וינה מוסכים מתיקות כמעט בלתי נסבלת לפרק השני, שבעיני הוא אחד הטרגיים שיצאו לבטהובן במסגרת סימפונית – אבל למה להתווכח כשאפשר לשבח את המגוון? ישן מאוד וגם חדש, נותן מקום לביצועים מן השורה הראשונה וגם לכאלה שנדחקים לשורה הזאת (פול ואן קמפן, שוב עם הפילהרמונית של ברלין, בסימפוניה השמינית – באמת לא נורא).

 

אבל כשמגיעים לתשיעית, צריך להתווכח עם ירון קרשאי וגם להעריך אותו על התעוזה. יש לה עשרות ביצועים מופלאים מוקלטים, וקרשאי בחר ליצור ממנה קולאז' לגמרי לא מקובל מחוץ לתוכניות רדיו שאפתניות: דיסק מספר 19 שחותם את האסוף יפגיש אתכם עם ההיבריד הבא: פרק ראשון של התשיעית – ג'וליני והברלינאית הבלתי נלאית. פרק שני – שולטי ושיקאגו. שלישי – ביצוע היסטורי מפואר של קארל בהם והפילהרמונית של וינה, והרביעי וגולת הכותרת והסיבה שבגללה עשרות אלפי יפנים מתכנסים באיצטדיונים להלל את השמחה – דווקא עם האנס שמידט-איסרשטט, הפילהרמונית הוינאית ומהקלת בית האופרה של וינה.

 

ככה עושים? אז נכון שבביצוע הזה תשמעו את ג'ואן סאת'רלנאד, מרילין הורן, ג'ימס קינג ומארטי טלוולה בתפקידי הסולו – אבל במה נגרע כבודם של פורטוונגלר ותזמורת פילהרמוניה, באותו ביצוע נצחי ממש מ-1951, עם שוורצקופף, הונגן, הופף ואדלמן? או עוד חמישה אחרים לפחות? כאן יש דיקטטורה של טעם: טעמו של קרשאי ודאי משובח, אבל הכוח משחית. דווקא התעוזה שהובילה אותו ליצירת הקולאז' הזה מושכת אש מובנת מאליה: לו היה מסתפק בביצוע אחד ולא במלאכת-מרכבה, נדמה לי שאפשר היה להתווכח איתו פחות.

 

מתוך המבחר המגוון יפה, צרם לי העדרו של הקונצ'רטו המשולש לכינור, פסנתר וצ'לו, אופ. 56 נגיד בביצוע הקלאסי של איסטומין-רוז-שטרן, או אם מוכרחים – צוקרמן-קירשבאום-בראונינג. האם לא נכלל מפני שבניגוד ליצירות הקונצרטנטיות הגדולות של בטהובן, את זה מנגנים לעתים נדירות יחסית, כי צריך שלושה סולנים מדהימים כדי להגיע לתוצאה טובה, והלוגיסטיקה – במיוחד כשמדובר בשמות הגדולים – היא גהינום? אז מה: עדיין קיימים די ביצועים טובים, ועדיין היצירה ראויה עד מאוד, והעובדה שיש באסופה שלישיות שמדגימות היטב את וירטואוזיות הכתיבה של בטהובן, אינה גורעת מן החוסר – בעיני, רק בעיני. כל בטהובניסט ועיניו, ותשוקתו הפראית שבאה או לא באה על סיפוקה המושלם כאן.

 

אבל גם בהעדרו של המשולש, צריך לחזור ולברך את כל העושים במלאכה. מי ייתן ותשאו פירות ויהיה שכר גדול לעמלכם, ויבוא לכם לעשות גם משהו בסדר גדול דומה עם שוברט. תקראו לזה "היופי הפנימי של שוברט" או "החסד", או מצידי - אפילו תחזרו על הקופירייט "האמת של...", העיקר שתמשיכו.