מתגעגעים לסמיתס? נסו את ראוס

האלבום החדש והמצוין של ג'וש ראוס נשמע כמו משהו שהסמיתס היו מקליטים אם הם היו מנסים לכבוש את אמריקה

עזבו אתכם מ-50 סנט, שכחו מהחדש של "דאפט פאנק". הנה לכם הדיסק הכי שווה בסביבה: "Nashville" מייסודו של הסינגר-סונגרייטר האמריקני ג'וש ראוס. אלבום שיזכיר לכם עד כמה עמוק לחנים חזקים, נגינה מעולה וצליל פולק-רוק עדכני עשויים להישמע.

 

ראוס, 33, הוא אולי שם אנונימי למדי לחובבי מוזיקה ישראלים, אבל הוא פועל מזה 7 שנים. הוא הוציא עד כה 5 אלבומים, ואי.פי משותף עם קורט ואגנר מהלהקה האמריקנית "לאמפצ'ופ". אלבומו הקודם, "1972", שהיה טריביוט לשנות ה-70, היה זה שגילה אותו לקהל רחב יחסית. "נאשוויל" עשוי למקם אותו כאחד מהזמרים-יוצרים האמריקנים היותר חשובים כיום.

 

למרות שם האלבום, "Nashville", כשמה של בירת מוזיקת הקאנטרי האמריקנית, בה גם הוקלט האלבום (ראוס גר בה מספר שנים עד שעבר לספרד), זהו דיסק שנשמע כמו מחווה לסמיתס; או ליתר דיוק, האלבום שהסמיתס היו מקליטים אם היו בסופו של דבר מנסים לכבוש את אמריקה (או שבאים להקליט בנאשוויל עצמה). ראוס, אמריקני מנברסקה שהיה בנעוריו, לדבריו, אנגלופיל אמיתי, מתחקה אחר דרכי ההלחנה של ג'וני מאר ומרגיש נינוח כמו מוריסי. אם כי אלבומו חף מהאספקטים של הפוליטיקה התרבותית והמחאה שהפכו את הסמיתס ללהקה כה חשובה.

 

ראוס, יחד עם המפיק בראד ג'ונס, עוטף את השירים בגיטרות אקוסטיות, סלייד (לעתים, כנראה, גיטרת סטיל), קולות; עיבודי מיתרים מצוינים ובאחד מצלילי התופים הכי יפים של השנים האחרונות. 10 שירים הביא עמו ראוס ליצירה זו ורובם מוקדשים לקריסת מערכת היחסים האחרונה שלו, כאשר הרקע לכל השירים היא העיר נאשוויל.

 

הן מוזיקלית והן רעיונית אפשר  להשוות את האלבום ל"Sea Change" של בק, שגם הוא הוקדש לפרידה מהחברה שלו, וגם תר אחרי הפולק-רוק של שנות ה-70. מוזיקלית, עם זאת, בק ומפיקו נייג'ל גודריץ' היו הרבה יותר מפתיעים; לאו דווקא בשירים עצמם, אלא בדרך הטיפול בהם. באמת ששנים לא יצא אלבום שהציג הקלטת מיתרים כמו שנשמעה ב"Sea Change"; שנים לא יצא אלבום שהציג כזאת מערכת יחסים כה מקורית בין הכלים עצמם.

 

ועדיין, אין לג'וש מה להתבאס. האלבום שלו ניחן באחת מהפקות הפולק-רוק הכי יפות של השנה. הוא נטול תקופה או אופנה והוא יישמע טוב גם בעוד שנים. יש שם גיטריסט עם ליינים אלוהיים, קלידן תותח, וחטיבת קצב מלטפת ורבת עוצמה כאחד. ולא פחות חשוב: ג'וש הוא זמר מצוין.

 

עיבוד כביר

 

שלושה שירים מן האלבום "Winter in The hamptons", "Carolina" ו-“My Love has Gone" נשמעים כמו ממש היו פרי עטם של מוריסי וג'וני מאר – ללא המאפיינים המאוד בריטיים שאיפיינו את שירי הסמיתס. רצועה מעניינת נוספת היא "Streetlights" שניחנת בעיבוד ממש כביר. Saturday" הוא מחווה לסול של סמוקי רובינסון ומזכיר מעט את הדרך שהסטונס טיפלו ב"Worried About You" מ"לקעקע אותך", אם כי פחות מוחץ. "Why won’t You tell Me What" הוא בלוז-רוק עם פסנתר טוב. ו"Sad Eyes" היא בלדה שממריאה לאחר שתיים וחצי דקות. כך שאיך שלא מסתכלים על זה, אתם לא קונים חתול בשק. אולי חסרה קצת ורסטליות של רגשות שמאפיינת כל אלבום נצחי, אבל ראוס בהחלט לא יוצא פראייר.

 

אז למי מיועד האלבום? לכל מי שהתגעגע לסמיתס; לכל מי שאיבד את עצמו בין אשר לבין החדש של הכימיקל בראדרס. לגיטריסטים שמחפשים השראה חדשה; במילים אחרות: לכל מי שעורג לאלבום רוקנ'רול בעל מסורת ארוכת שנים שנשמע רלוונטי מתמיד.

 

• האתר של ראוס