הכביש מצומת גילת לצומת מעון, ובפי העם אופקים-מגן, ידוע בשמו מטיל האימה "כביש הרעב". אחרי מלחמת העולם השנייה הוכה אזור זה של הנגב הצפוני בבצורת קשה וממשלת המנדט הבריטי סללה את הכביש לצרכיה היא אך גם כדי לספק עבודה לבדואים מזי הרעב שהועסקו בסלילתו.
הכביש לא כוסה בזפת עד שנות ה-50 של המאה שחלפה, ונכנס אז, משום בורותיו הבלתי נסבלים, לפולקלור של נהגי הדרום כאחד מעונשי הגיהנום. היום הנסיעה בו היא בכבישים לעילא ולעילא שבהחלט מצדיקים את נטל המיסים המביך של ארצנו, ובנופי אסם התבואה של ישראל.
בשטחי הבור משתרעים גם מרבדי פרחים, אחרי מקלחות הגשם של החורף האחרון. בדואים מזי רעב כבר אי אפשר לראות, והאמת ניתנת להיאמר שהם כבר לא מזים בשום מקום אחר. אמת נוספת הקשורה לבדואים ולאזור היא שכמעט אין לראות אותם כאן בכלל, שעל כן מיד אחרי שתמו קרבות מלחמת העצמאות ועם בוא גלי העלייה הגדולים הזדרזנו להקים כאן יישובים. את הבדואים הרחיקה מכאן המדינה מזרחה, כדי לגלגל היום עיניים בתמהון מעושה: מה זאת אירע לבדואים, שחשדנו בהם זה שנות דור כי הם כולם ציונים, אוהבי צבא ההגנה ושולפי חרב העברית הקדמונית מנדנה. מה קרה שבאים הם להתגולל על המדינה בתואנת גזל אדמות ונישול? לא זו בלבד, הם אף שוכרים אנשי דין ומשפט כדי שתצא לאור צדקתם, לטעמם, ולחיזוק טענותיהם הם מעזים לבוא עם תעודות הקניין שבידיהם עוד מימי שלטון התוגר. ממש חרפה....
מעברים סוריאליסטים
בלב הארץ היפה הזו הכשירה הקק"ל כבר לפני שנים שטח רחב ידיים, לאורכו של הנחל הגדול, נחל הבשור, שמנקז את פאת הנגב הזו. דרך עפר כבושה היטב מלווה את אפיקו הענק של הנחל, נעה בין מתלולי גדותיו לבין מישור רחב, מבותר מעט בבתרונות דקים.
בראשיתו נקרא השטח המטופח, באופן הכי הגיוני, "פארק הבשור", אלא שהיות שראוי היה להנציח את מפעליו ההתיישבותיים, אישיים כממסדיים, של לוי אשכול המנוח, שם הפארק הוסב, כשם כל החבל הזה, ל"פארק אשכול".
בתוך הפארק נמצא אגמון מלאכותי, שמימיו נאגרים מנביעות עין הבשור, וגם תל של יישוב קדום, תל הבשור, שאין לדעת אל נכון מה היה שמו לפני יותר מ-3,000 שנה, כאשר חיו בו אנשים ושתו את מי מעיינותיו. עוד במקום: שרידי כנסיה ביזנטית שפסיפס שהיה בה נחשב לאחד המשובחים שבפסיפסי הכנסיות העתיקות בארץ, וכן שרידי ומסילת ברזל טורקית.
שבעתיים מכל הנפלאות קצרות הטווח האלה, חביבים עלי השבילים בין צמחי המים והגדות והמעברים הכמעט סוריאליסטיים מסבכים ירוקים הומים משפעת ציפורים, ומרעש היניקה שמקימים הצעדים בדורכם על קרקע רוויית מים, אל נוף בתרונות נגבי מובהק, העוטר את הכל.
גבול הבצורת
נחל הבשור, שידוע גם בשמו הערבי ואדי א-שלאלה (נחל השלוליות הנובעות), הוא באופן מסורתי קו הגבול של הארץ הנושבת עם מדבריות המרעה שלנו. כל סיפורי קין והבל, כלומר מאבקי החקלאים בנוודים הפסטורליים, נוצרו על רקע אורחות החיים של גבול הבצורת - הוא גבול היישוב, גבול המהימנות והנאמנות הפוליטית וגבול השליטה.
מאבקי הרועים של הבדואי העברי אברהם באלה של מלך החקלאים מגרר, המתיחות ששררה בין זה גם לבין יצחק, בגידתו של דוד בשאול ומפלטו בחבל גבול המדבריות, הכל מקבל את ההארה המעניינת כאשר מתבוננים במפת הנחל ורואים שלכל אורכו, מסמוך לעזה ועד למורדות הר חברון, מתרוממים תלים של ערי מבצר עתיקות, הם סימני הגבול שעליו דיברתי.
כמעט יותר מכולם, ולפחות הוא בלב הפארק וגם שווה לכל נפש, ניצב תל שרוחן הענק והבולט על פני השטח. שמו המוזר נלקח היישר משפת חרטומי ארץ היאור. מראשו רואים שאפיק נחל הבשור, המשתרע עמוק תחתיו, מבתר את המישור בפיתולי עקלתון כתנועת מי השטפונות. שוליו יוצרים קניונים קטנים ואפלים בקרקע הלס ומרחוק מתנחשלים הכתמים הירוקים-כהים של הפארק ושל השדות בכל סביבות הנחל.
שמו הערבי של תל שרוחן הוא תל אלפארעה. זיהויו כשרוחן, המוזכרת בתעודות מצריות בקשר למסעות המלחמה של הפרעונים באלף השני לפנה"ס, אינו מקובל על כל הקהילה המדעית. מנסים לראות את שרוחן גם בתל אלעגו'ל, הוא בית עגליים, סמוך לעזה, אלא שבשל צוק העיתים אין שום סיכוי עכשיו להשוות במקום ולבדוק מי צודק...
כך או כך, בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו כאן נחשפו שרידי יישוב רצוף מאז המאה ה-18 לפנ"הס ועד לימי בית הורדוס על סף הספירה הנוצרית. בכל תקופה היו כאן מצודה ועיר מבצר, מחסני מזון ושאר סממנים המעידים שהעיר הזו היתה אחת החשובות והחזקות בקו המצודות שבין עזה ובאר שבע. אפילו במלחמת העולם הראשונה התנהלו לא רחוק מכאן הקרבות הגדולים בין הקיסרות העות'מנית וזו הבריטית, על הבקעת הגבול הדרומי של הארץ. וכאילו לא די, גם במלחמת העצמאות היה כאן מוצב מצרי שנכבש במבצע אסף בדצמבר 1949.
איפה זה
במפת הטיולים וסימון השבילים מישור חוף הנגב )מס' 31(. כביש מס' 241 מוליך אל הכניסה לפארק הבשור ואל דרך הנוף לאורך הנחל. תל שרוחן מתרומם כ-4 ק"מ מראשיתה של הדרך.