היום אעלה בפעם האחרונה על כר הדשא של איצטדיון רמת גן ובפעם הראשונה לא בתור שחקן. זו גם הפעם הראשונה שאני מתרגש לקראת העלייה למגרש, כי כשחקן תמיד שמתי את ההתרגשות בצד והתרכזתי רק במשחק.
אני מרגיש בר מזל שטקס הפרידה שלי מהנבחרת יהיה דווקא לפני המשחק הכל כך חשוב מול נבחרת צרפת. אני לא יכול לסכם את הקריירה שלי בכמה משפטים, אבל היו בה רגעים יוצאים מגדר הרגיל, והיו כמובן גם אכזבות.
בכל מקרה תמיד ניסיתי לעשות הכול והיום אני יכול לגלות שבנבחרת נתתי מעצמי הרבה יותר מאשר בקבוצות שבהן שיחקתי. השגתי כמעט את כל המטרות שלי כשחקן כדורגל. אבל אחד הדברים שלא הצלחתי לעשות היה להגיע עם הנבחרת לאליפות אירופה או לגביע העולם.
אני מקווה שהפעם הנבחרת שלנו תצליח. האמת היא שעד עכשיו השחקנים עושים הישגים נהדרים, ומצבם טוב מאוד, והיום מול יותר מ-40 אלף צופים, בבית שלנו, נצטרך לקחת את הנקודות שפיספסנו מול אירלנד.
אם רוצים לעלות למונדיאל צריך לנצח את צרפת. אפשר לנצח אותם. הם במצב גרוע מאוד מבחינה מנטלית ולא הבקיעו שער כבר כמה משחקים. הקהל, כמו נגד אירלנד, יהיה השחקן ה-12 שלנו. עבאס סואן לא היה מבקיע את שער השוויון בלי הקהל שדחף את הנבחרת עד השניה האחרונה. ראינו איך השחקנים האירים התייחסו לקהל לאחר המשחק, וזה אומר שהקהל השפיע. זה ישפיע גם על הצרפתים.
למשחק נגד צרפת יש משמעויות מעבר לכדורגל. לא אהבתי את מה שהשוער הצרפתי פביאן בארטז אמר על המדינה שלי. אי אפשר גם להתעלם מכך שחלק מהצרפתים לא אוהבים את ישראל ונוקטים עמדה שלילית כלפינו, ולא משנה באיזה נושא. לניצחון היום על מגרש הכדורגל תהיה משמעות מעבר לספורט. כמה מתוק יהיה להשיג ניצחון פוליטי בשערים, כמה מתוק יהיה בשבילי להיפרד כך מהנבחרת.