מה רע בסקס?

סקס מעניין את רוב האנשים בעולם. לכן, בכל מקום שזה רלוונטי זה מאוד "סקסי" להשתמש במוטיבים סקסואליים: זה לגיטימי וזה ממין העניין

כל טור שלי הדן בפרסום, בצורה זו אחרת מניב באופן אוטומטי, כמו ברפלקס מותנה, מבול של תגובות מתלהמות המאשימות את הפרסומאים בסקסיזם. אפילו טור תמים שדן בסיסמאות ישנות הצית את דמיונם של משמיצי הסקס.

 

את כל ההאשמות ניתן לסכם בשלושה משפטים: כל הפרסומאים סקס מניאקים, כל הפרסומות הן סקסואליות, ועלי זה לא עובד.

 

ובכן, הבה נבדוק את הטענות אחת לאחת, באופן אמפירי, ונראה האמנם כצעקתה? אבל קודם לכן רצוי לבחון מי הם המגיבים הללו? לפי ההתנסחות ברור כשמש שרובם ככולם לא שייכים לעולם הפרסום. אם כן, הם כנראה צרכנים. האם כצרכנים הם מייצגים אוכלוסיה מסויימת או שמא הם רק מיעוט קולני, מה שנקרא בשפת הכדורגל, "הקומץ". אני נוטה להניח שהם לא יותר ממיעוט קטן ורעשני. איך אני יודע? על פי המציאות.

 

והמציאות היא שהרוב הגדול אוהב סקס, מתעניין בסקס, מסוקרן על ידי סקס, וכן - גם מגורה על-ידי סקס. אמנם לא כולם יודו בזה, אבל זאת עובדה.

 

הנושא מס 2 בפופולריות שלו באינטרנט זה סקס. הרוב הגדול של עולם ההומור נסוב סביב סקס. העתונים בעלי התפוצה ההמונית, לא מוציאים לאור מהדורה ללא קריצה ( או יותר מזה) סקסואלית. אין, כמעט, סרט קולנוע או טלוויזיה ללא סקס.

 

מיטב הספרות והאמנות הפלסטית בהיסטוריה העולמית עוסקים בסקס. ואפילו הספר הקדוש מכל - התנ"ך, עוסק בסקס מכל זווית אפשרית (ואין לי ספק שהרגולטור היה פוסל חלקים ניכרים ממנו).

 

אפשר להניח, אם כן, שהנושא בכל זאת מעניין את רוב אוכלוסיית העולם, גם את אלה שלא מודים בזה. ובאשר לטענה שהפרסומאים הם סקס-מאניאקים, זאת כמובן טענה לא רצינית. פרסומאים עוסקים ועסוקים בסקס לא יותר ולא פחות מכל שאר בעלי המקצועות, אלא שלהבדיל מהאחרים, פרי עבודתם של הפרסומאים חשוף ונחשף לעין כל.

 

הפרסומאים, בדרך כלל, משתדלים להיעזר בכלים מקצועיים ומדעיים. אמנם פרסום איננו מדע מדוייק, אבל המקצוע בהחלט משתייך למדעי הרוח והחברה. בתור שכזה, פרסומאים אוהבים להסתמך על אבי תורת הנפש המודרנית, ד"ר זיגמונד פרויד (שאי אפשר להאשים אותו שהיה פרסומאי) שטען כי שלושה דברים מניעים את האדם: סקס, סקס וסקס.

 

לכן, בכל מקום שזה רלוונטי זה מאוד "סקסי" להשתמש במוטיבים סקסואליים. מה רע בכך? זה לגיטימי וזה ממין העניין.

 

באשר לטענה ש"כל הפרסומות הן רק סקס", זאת טענה מופרכת מעיקרה. מוטי שקלאר, יו"ר הרשות השנייה, גורס שרק 2% מהתשדירים הנפסלים הם על בסיס סקסואלי. אני מזמין כל אחד לצפות ערב שלם בפרסומות ולהיווכח שרק מיעוט זניח הוא בעניין סקס. לעומת זאת, רוב התשדירים הם הומוריסטיים, מפחידים, משעשעים, מרגשים, נוסטלגיים, מעוררי תיאבון, סופגניים וסניטריים.

 

כן, יש גם תשדירים סקסיים. קסטרו ופוקס למשל הם בעניין סקס. אז מה? העובדה היא שהמניע המרכזי בבחירת הביגוד שלנו הוא הרצון להיות מושך מבחינה מינית, אז סביר שהפרסום ייתן לזה מענה קוהרנטי. אני מסכים שאפשר לעשות זאת טוב יותר או רע יותר, אבל זה כבר עניין מקצועי. המוטיב  - ועליו אנחנו מדברים - הוא לגיטימי. כמובן שיש גם כאלה המשתמשים בסקס לשם יצירת פרובוקציה, אבל גם זה לגיטימי בעיני ובלבד שזה עובד.

 

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה האחרונה: האם זה עובד? לטענת "הקומץ", עליהם זה לא עובד. בזה הם לא שונים מכל שאר הבריות בעולם ש"הפרסום לא עובד עליהם".

 

עוד לא נולד האדם שמודה כי הפרסום עובד עליו. אם זה היה נכון, הרי שתעשיית הפרסום היתה כבר מזמן גוועת ונעלמת. אבל העובדה היא שתעשיית הפרסום דווקא משגשגת וגואה. למה? כי היא משפיעה: על הרגלי הצריכה שלנו, על עמדותינו, על תבניות ההתנהגות שלנו ועל מרבית אורחות חיינו. העובדה היא שקסטרו ופוקס משגשגות בזכות ולא למרות המוטיבים הסקסואליים בפרסום שלהן. אין לי צל של ספק שאם זה לא היה עובד הן היו מחליפות מזמן את הפרסומאים שלהן ומשנות את הקונספט הפרסומי שלהן.

 

אינני משלה את עצמי שהצלחתי לשכנע או לגרום למישהו לשנות את עמדותיו, אבל לנוכח המתקפות הבוטות ראוי לתת גם לעובדות, הזדמנות לדבר.

 

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום והתקשורת