דבריי נכתבים מספר ימים לפני שתודיע הרשות השנייה על הזוכים במכרז לערוץ 2. זה הזמן להכיר את הזוכים האמיתיים במכרז הזה, באלה שקדמו לו ובאלו שיבואו אחריו: קומץ במאי קולנוע וטלוויזיה, תסריטאים, צלמים ושחקנים, שבמשך יותר מעשור של טלוויזיה מסחרית ניצלו עד תום את ההזדמנות לעשות לביתם ולהפוך מרעבים ללחם לשבעים מעוגות.
מספרם של הסרטים הישראלים העלילתיים והדוקומנטריים המופקים מדי שנה גבוה לאין שיעור מהמקובל במדינות מערביות עשירות מישראל, שתעשיית הקולנוע שלהן זוכה להישגים בינלאומיים משמעותיים בהרבה מאלה שלנו. אין לנו אינגמר ברגמן, לארס פון טרייר או אקי קאוריסמקי מקומיים, אבל בשנה שעברה הפיקו בישראל יותר סרטי קולנוע וטלוויזיה מאשר בסקנדינביה.
רוב הסרטים הישראליים האלה רושמים הפסדים כספיים מונומנטליים, הממומנים על-ידי קרנות ציבור כמו קרן מקור, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וקרן הרשות השנייה. הכל כספי ציבור. המצליחים שבסרטים מתקשים מאוד להחזיר את ההשקעה, בעוד שהסרטים הרווחיים ביותר, כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"סאלח שבתי", מומנו דווקא על-ידי מפיקים פרטיים לפני שלושים שנה ויותר. היום, כבר לא עושים סרטים עממיים כאלה, שאינם נחשבים ל"איכותיים" ואינם פותחים את הקרביים לבעיותיה של החברה הישראלית. היום גם אין מפיקים פרטיים שמוציאים מכיסם. ובאמת, למה להוציא מהכיס הפרטי כשהמדינה מוכנה בשמחה להיכנס לכיס של כולנו על מנת לממן לבמאי קולנוע את החלום?
בזירה הבינלאומית הקולנוע הישראלי איננו מופיע על המפה: מאז 1980 המאזן שלנו הוא אפס אוסקרים, אפס זכיות בגלובוס הזהב, אפס פרסים גדולים בפסטיבלים בינלאומיים מרכזיים כמו ברלין, קאן וונציה. מבחינה מסחרית, הסרטים המצליחים ביותר בשנים האחרונות, שנחשבות ל"רנסנס של הקולנוע הישראלי" - כגון "סוף העולם שמאלה" או "ללכת על המים" - הגיעו, בשיאם, לסביבות המקום השלושים מבין הסרטים הזרים הנצפים ביותר בארה"ב. אף אחד מהם לא התקרב אפילו למרכז הטבלה.
ובכל זאת, הזרמת הכספים נמשכת בלי חשבון. חוק הקולנוע מקציב 60 מיליון שקל בשנה להפקת סרטים. חברות הכבלים, הרשות השנייה, ערוץ 10 והזכיינים שייבחרו בשבוע הבא לתפעל את ערוץ 2 מחויבים אף הם להשקיע מיליונים רבים בהפקת סרטים, שאמורים לשקף את תרבות המדינה בכלל והפריפריה החברתית והגיאוגרפית בפרט. מבחינה פיננסית, הסרטים הללו לא צפויים להצדיק את קיומם, ולכן מכסות את ההפרש קרנות ציבוריות. האם הפניית הכסף לשיפור תשתיות, שדרוג מערכת החינוך ויצירת מקומות תעסוקה לא תעזור לתושבי הפריפריה הרבה יותר מכל סרט? האם מישהו מוכן להסביר מדוע כופים על הציבור הישראלי במשך שנים מוצר לא חיוני שהוא - לפי כל קריטריון כלכלי - איננו מעוניין בו?
את התשובות לשאלות הללו לא נקבל מהתקשורת, כי יוצרי הקולנוע והטלוויזיה הם קבוצת לובי בעלת אחיזה חזקה במדיה, ולו בשל העובדה שרבים מהקולנוענים הם גם עיתונאים בעבר או בהווה. ייתכן שיוצרי הקולנוע והטלוויזיה באמת ובתמים מאמינים שגורל המדינה ואיכות החיים של תושביה נקבעים על-ידי הסרטים שהם עושים, אבל כחוקר מדיה אני יכול לומר שתרומת הקולנוע והטלוויזיה למוביליות חברתית, בריאות נפשית וכל אינדיקטור אחר של איכות חיים - זעומה. זאת ועוד, סרטים וסדרות אמריקניים עושים את העבודה טוב הרבה יותר, בגלל שיש בקולנוע יתרון לגודל, והיתרון הזה לא קיים אצלנו. בהשוואה לאמריקה - הסרט הישראלי הוא דל תקציב ועלוב למראה.
סיכום תמצית הבלוף: קחו כשלון כלכלי מתמשך, הוסיפו תהודה בינלאומית אפסית, תרומה חברתית שבטלה בששים, אל תשכחו עלויות הפקה שהולכות ותופחות, והוסיפו יחסי ציבור חסרי פרופורציה להישגים. מה קיבלתם? קולנוע ישראלי. אילו היינו מדינה נורמלית, ספק רב אם היינו ממשיכים לסבסד את הענף הזה.
ד"ר אמיר חצרוני, מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל