סתם אלבום טוב

החדש של בק לא מסעיר כמו חלק מקודמיו ולא ישנה את עולם המוזיקה, אבל יש בו הרבה שירים ראויים והפקה מושבחת

עבר יותר מעשור מאותו רגע בו בק חיבר את ריף הדלתא-בלוז האקוסטי למקצב ההיפ-הופ שיצר את "Loser", שיר שהפך לאחד הלהיטים האמריקנים הכי גדולים של שנות ה-90. עשר שנים בהן מיקם את עצמו כאחד היוצרים החשובים של עולם המוזיקה בימינו.

 

מבקרים אהבו לתייגו כגאון, אבל האמת היא שבק מעולם לא המציא משהו חדש לגמרי. לא יזקפו לזכותו ההמצאות של ה"בומב סקוואד" שפעלו מאחורי "פאבליק אנמי", או המקוריות של ד"ר דרה. הוא לא מוזיקאי בעל יכולות נדירות, נאמר, כמו בריאן וילסון, או פרינס. אין לו, למשל, את אותה יכולת הלחנה שהיתה לקורט קוביין. עם זאת, בק הוא אסתטיקן, אחד הגדולים שידע הפופ לדורותיו. הוא גם היה אחד היוצרים היותר מודעים לעצמם בעשור האחרון.

 

הוא התאים את עצמו לאובססיה של הניינטיז עם אקלקטיות בצורה מעניינת למדי. נכד לאמן פלסטי פורץ דרך ולאב מוזיקאי בלו-גראס עם כשרון מדהים לתזמור מיתרים (עיין ערך Sea Changes"), בק הזרים דם חדש למוזיקה האמריקנית העייפה בתום עידן הגראנג'. עם המטען האמנותי הרחב שהוענק לו, הוא הביט בעין מקורית על חוויות חייו בשכונות השחורות וההיספאניות של לוס-אנגל'ס והפך אותן לפופ-ארט.

 

החודש, שנתיים וחצי לאחר "Sea Change" המדהים שנשמע כמו דילן של "Blood On The Tracks" פוגש את סרג' גינסבורג, בק חוזר עם אלבום חדש וטוב. לא אחיד ברמתו, לא מתקרב ברמה (ובסגנון) לקודמו, אבל כזה שחציו הוא בית ספר למוזיקה תחת הניהול המוזיקלי של ה"דאסט בראד'רס". וזה – איך שלא מסתכלים על זה - עסקה לא רעה בכלל.

 

זליג של עולם הפופ

 

בק ניהל את עצמו במשך שנים כזליג של עולם הפופ. הוא החל כפולקיסט צעיר מלוס-אנג'לס במועדונים של ניו-יורק. משם הוא עבר להיפ-הופ האקוסטי של "מלו גולד", אחר כך לקרקס הצלילים של "אודיליי", לפולק של "מיוטיישנס", לפאנקי של "מידנייט וולט'רס" והאיש ממשיך לנוע. אחת הביקורות שהוטחו בו היתה שהוא עושה תקליטים שנשמעים כמו יותר כמו מחווה ז'אנריסטית מאשר יצירה מקורית ואישית. בק, נטען לעתים בצדק, עושה תקליטים של מישהו שהאזין הרבה למוזיקה ולא של מישהו שחי את המוזיקה עצמה באופן שורשי.

 

מה שהיה אולי נכון לגבי היצירות הקודמות כבר לא היה רלוונטי ל-Sea Change. זה אחד האלבומים הבודדים שאני חוזר ומאזין להם מאז שהתחלתי לכתוב על מוזיקה לפני כמה שנים. בק כתב מקבץ שירים (טובים יותר ופחות) על פרידתו מארוסתו, שבגדה ועזבה אותו, והפך אותם באחת ההפקות היפהפיות של כל הזמנים לאלבום פגזי. ניצחון אמיתי.

 

באלבום החדש, "Guero", בק חוזר במצב אישי-נפשי חדש. הוא נשוי ואב לילד. הוא שב לעבוד עם ה"דאסט בראד'רס" (ג'ון קינג ומייק סימפסון), שרקחו איתו את "אודיליי", אותו אלבום שהסעיר ב-95' את העולם. השירים החדשים, שנכתבו יחד עם המפיקים (את המילים כתב בק לבדו), מבוססים על דגימות של תופים, מקצבי פאנקי וגיטרות הדלתא-בלוז שאיתן כבש את העולם, לצד השפעות היספאניות. האלבום נשמע כמו אחיו המבוגר של "אודיליי". זהו האח שיצא לטיול וחזר לעיר לאחר 10 שנים ובטוח שהוא עדיין אותו בחור מגניב, אלא שהעולם השתנה מאוד מאז וכבר לא ממש מתרגש בקלות מאותה מגניבות.

 

כדי לקבל פרספקטיבה האזנתי שוב ל"אודיליי" וחזרתי עם המסקנה שהשירים (רובם לפחות) באלבום החדש לא פחות טובים. היתה זו ההפקה של "אודיליי" שנשמעה כה מפתיעה בזמנו. "Guero" נשמע – יחסית – יד שניה.

 

ריף גיטרה חזק

 

14 רצועות יש ביצירה הנוכחית של בק ולפחות חצי מהן עושות את זה. האלבום נפתח עם "E-Pro" שמכיל אלמנטים מ"סו וואטצ'ה וואנט" של הביסטי בויז, ומתבסס על ריף גיטרה חזק עם נה-נה-נה המנוני. "Que Onda Guero" ממשיך את הסוריאליזם ההיספאני-קליפורני של בק על היפ-הופ וסקראצ'ינג נחמדים למדי. "Girl" פותח את הכיוון בו האלבום הופך למגניב כמו פעם, עם גיטרות אקוסטיות פאנקיות, קולות טובים ומילים נהדרות - שוב סוריאליסטי להפליא. ב-"Missing" בק עושה שימוש בפרזה מלודית אחת אפקטיבית של מיתרים כדי להציג היפ-הופ פסיכדלי יעיל, גם אם לא מפיל. השיר הבא שממש מעניין הוא "Earthquake Weather", שכולל אלמנטים מ"וואט איט איז" של "הטמפטיישנס" מבית "מוטאון". רצועה מצויינת שמחברת (שוב) היפ-הופ לגיטרות אקוסטיות עם סממנים לטיניים ושירה סקסית של בק על לחן נהדר.

 

"Scarecrow" הוא עוד בן-זונה של שיר, בו האקוסטיות פוגשות את הפאנקי בצורה רעננה. "Get It Alone" הוא להיט MTV בפוטנציה (ולא שבק ממש זקוק לזה) עם ליינים המנוניים. "Farewell Ride", ממשיך את החיבור המופלא בין הדלתא בלוז לבין ההיפ-הופ, שתמיד עובד אצל בק, גם אם הלחן לא משתווה לעיבוד.

 

אז בק חזר עם מקבץ שירים טובים. כמה קולאז'ים רעננים, אבל מבלי מספיק תחמושת מוזיקלית כדי להסעיר את עולם הפופ של ימינו. העבודה של ה"דאסט בראד'רס" נהדרת, אך בק צריך להזין אותם עם קונספטים חדשים כדי להרעיד את העולם. בכל אופן, הוא עדיין אחת הדמויות הכי מסקרנות בעולם המוזיקה של ימינו. הוא ימשיך כנראה להתיך את התרבות השחורה והלבנה למשהו חדש. הוא ימשיך, כמו דמויות לבנות גדולות לפניו (מארווינג ברלין וגרשווין דרך ליבר וסטולר ועד הביסטי בויז), להעניק אלמנטים של אמנות גבוהה לתרבות הרחוב של המוזיקה הפופולרית העכשווית. הוא גם רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. אז "Guero" לא ישנה את העולם, אז מה; כך או כך, מקומו של בק בפנתאון כבר מובטח מזמן.