פעם מנהיגים לא יכלו לטעון למנהיגות בלי להניח על השולחן את משנתם הכתובה. הרצל, בלי יצירת ההגות שלו, לא היה 'חוזה המדינה'. כמוהו אחד העם ונורדאו וסוקולוב וז'בוטינסקי וברל ובן-גוריון ושרת ובגין ויערי. לא פחות משרצו הם לכתוב את דברם, רצה הציבור לקרוא.
היום 'עושים קריירה' מקטעים חטופים וחפוזים בטלוויזיה, שהן בגדר מועט המחזיק את הכלום. מי יגול עפר מעיני האבות המייסדים כדי להיווכח איזו קריירה עלובה היתה מזומנת להם במציאות של תקשורת תזזיתית. במקום שולחן ערוך של אמונות ודעות, פוליטיקאים מתפתים למלאכה הקלה וכותבים אוטוביוגרפיה. ברוב המקרים הם נעזרים בכותבי רפאים, גלויים או סמויים, שנבחרים על-פי חסידותם. האוטוביוגרפיות מן הסוג השמשי הן בדרך-כלל ירודות וסרות-טעם בהיותן מטעם.
בישראל נכתבו כמה ביוגרפיות ראויות לשמן ולשם גיבורן, וכולן על-ידי חוקרים עצמאיים ויודעי-כתוב. אל הזיכרון מזדמנים באקראי הספרים על הרצל מאת עמוס אילון. על ברל ויגאל אלון (אניטה שפירא), על בן-גוריון (שבתאי טבת), על יעקב חזן (זאב צחור) ועל משה סנה (אלי שאלתיאל).
ייטיבו איפוא לעשות כל המתעתדים לרשום את קורות עצמם, אם יניחו להיסטוריונים לדבר בעדם; ואם נופל עליהם פחדו של משפט ההיסטוריה, וליתר ביטחון מתעקשים להקדים את גירסתם, מוטב להם לוודא תחילה שהם באמת מפתחים וכבר אינם חוגרים, חופשיים לגלות את דעתם ואת סודותיהם בלי לעשות חשבון.
אין להזדרז איפוא בכתיבת אוטוביוגרפיה שרק דוחקת את הקץ. כדאי להמתין להסתלקותן של כמה מהנפשות הפועלות, כי לא המתים יתקנו אוטוביוגרפיה ולא הם יכחישוה. ההמתנה הסבלנית הזאת כרוכה, כמובן, בתקווה שהכותב עצמו מאמין בבריאותו הטובה ובאריכות-ימיו. הוא עלול להתבדות, וזה בהחלט סיכון. ובכלל, מה יש למהר, אם כל-כך הרבה אנשים מחכים בקוצר-רוח לסיכומים של זולתם המלמדים על פרישה סופית מהמרוץ. אין חיים פוליטיים אחרי אוטוביוגרפיה כנה.
ועוד סיבה טובה להמתנה: טוב לדעת, שיהיה מה לעשות כאשר כבר לא יהיה; כמו טיולי הפלאים אל סוף העולם, שתמיד השתוקקנו לערוך והשארנו אותם לעת גמילה וגימלה. כל ההכנות לאוטוביוגרפיה השערורייתית יושלמו מבעוד מועד ורק פרסומה, חשוב להקפיד על כך, יהיה הפרק האחרון של החיים.
אהרון שבתאי: טיפ למשורר מתחיל
יהודית הנדל: טיפ ליוצר מתחיל