השגריר

יובל אברמוביץ' מנצל את טורו הראשון בדף הבית לגילוי נאות

כשהגיעה שיחת הטלפון עם ההצעה לכתוב ב"פנאי פלוס", הייתי באמצע חזרות ראשונות על העונה השנייה של "השיר שלנו", שלמענה לקחתי הפסקה של שנה וחצי מכתיבה עיתונאית. "תכתוב על מה שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה ותראיין רק את מי שתרצה", הכריזה בפני נירית, העורכת שמלווה אותי, ואני אותה, כבר כמעט חמש שנים.

 

"סליחה???", נזעק האגו שלי, "שאני אראיין? שהם יראיינו אותי! היום אני האייטם!". האגו, כן? לא אני. ואז הרהרתי קצת על השנים האחרונות שלי, שכוללות בעיקר פיצול אישיות שמורכב מחבישת שני כובעים: האחד של העיתונאי והאחר של איש טלוויזיה. נזכרתי גם בכל השאלות העיתונאיות הכה לא מקוריות שחוזרות על עצמן בכל ראיון איתי: "אז מה אתה בעצם, עיתונאי או שחקן?", ובתשובה המפוהקת שלי: "אוהב את שני הדברים, כמו שאני אוהב את אבא ואמא באותה מידה". נזכרתי גם בשלל הציטוטים שצוטטתי ושרובם הגדול הוצאו מהקשרם, נחתכו בחוסר רגישות וקיבלו לעיתים משמעות חדשה לגמרי מזו שאליה התכוונתי. כן, גם בעיתון הזה. חשבתי גם על כל מיני אוחזי מקלדת שפגשתי כמרואיין. כאלה שלא מכבדים את עצמם, את המרואיין ואת המוסד שנקרא עיתונות. יותר מדי עיתונאים עייפים שהייתי המרואיין האלף ואחד שלהם, ושמבחינתם הרוטב של הסלט שמולם הרבה יותר מסעיר מנפשי ההומה.

 

אחר כך נזכרתי בשנה האחרונה שהיתה, ללא ספק, השנה המרגשת, המרתקת והעשירה (וכן, גם הקשה, המתסכלת והמעייפת) שחוויתי. נזכרתי בכל מיני שיחות סלון עם חברים, בהן ייבבתי על כמה קשה לי היעדר הפרטיות, על חרדות הביצוע היומיומיות ועל חוסר היציבות הנפשית שהתחיל לבצבץ מבעד לשריון השפיות שלי. רוב התגובות היו "נו, באמת! על מה אתה בוכה? על זה שאתה מפורסם? אתה הרי חי את החיים הטובים ועושה ים כסף!!!" (תציצו בכתבה של רותי זוארץ ותבינו. ואגב, שיהיה ברור, שום הדלפה לא הגיעה ממני). באותו רגע שבו שוב, בפעם האלף ואחת, לא הבינו אותי, החלטתי להיענות להצעה, לקפל את האגו בצד ולהתגייס למשימה. טוב, נו, גם העובדה שבפעם הראשונה בחיים יש לי נייד על חשבון העבודה, כולל קו פתוח לחו"ל (בדקתי השבוע!)* וחשבון הוצאות כמעט פתוח (זה תופס גם בחנויות בגדים?!)** שכנעו אותי סופית. החלטתי שדווקא בתור מי שחי כבר שנים בשני העולמות, אני רוצה להיות השגריר, החוט המקשר. "אבל אם תבוא עם כל כך הרבה אמפטיה למרואיינים שלך, איך תהיה עיתונאי טוב?", אמרה לי קולגה, כשסיפרתי לה על החבל הדק שעליו אדרש ללהטט. "אתה הרי מכיר חצי מהתעשייה הזאת מקרוב, ולא תוכל לתקוף אותם עם שאלות קשות". אז עניתי לה שזה כל כך עיתון "העיר" 93' (ינוח על משכבו בשלום) להיות ביץ' א-לה דנה שניר, ומיד לקחתי על עצמי לראיין את רוני סופרסטאר, ילדה/נערה/ אשה (תחליטו אתם), שחוותה בשנתיים האחרונות תהליך התבגרות זריז מול המצלמות.

 

את רוני יצא לי לפגוש פה ושם בעבר וגם לבצע את "סופרסטאר" שלה במופע "השיר שלנו", והנה, למעשה, הגעתי להזדמנות החגיגית והגורפת לעשות גילוי נאות שיתפוס מעכשיו ועד סיום תפקידי פה. כן, אני עובד בטלוויזיה, כן, אני משחק ב"השיר שלנו", וכן, לפעמים אני נפגש בקפה עם כל מיני כאלה שמופיעים במדור "מחיר התהילה" בצורה לא תמיד הכי מחמיאה (ושוב, בפעם האחרונה: שום הדלפות ממני! נשבע!). מצד שני, אני נאמן, לא חושף סודות מקצועיים וגם ממש לא מדבר על "השיר שלנו" בישיבות פה. אז לכל המודאגים מ-HOT שהתקשרו לנזוף בנו על חוסר אתיקה שהיה כאן, לכאורה, בשבוע שעבר ובוודאי גם יהיה לכאורה השבוע ובשבוע הבא (פשוט אומרים שהברנז'ה אוהבת את "השיר שלנו") - זה לא בגללי. בחיי. תשאלו את אור קניספל, שגם תחת איומים כבדים על חיי אני מסרב לספר לו עם מי תתחתן בסוף נינט לוי.

 

יובל אברמוביץ'

כתב ראשי

(ולא שאני ממש יודע מה זה אומר)***

 

הערות העורכת:

 

*זה בטעות

**לא!

***היית מעדיף שיאן גינס בשליחת מיילים למערכת לדקה?