ככה זה בטבע

כחברה מרובת מהגרים, הגזענות שלנו אמנם צפויה, אך עוצמתה מפתיעה, וכך גם העובדה שהיא רק הולכת ומחריפה

תצלום גבו החבול של ניר דסטה – צעיר עפולאי שהמציאות שלנו זימנה לו מפגש בלהה עם המשטרה – הוא יותר מעוד תמונה עצובה של קורבן אלימות. במהלך האירוע האלים שבו הוא נגרר, נדחף, נבעט והוכה הוא גם זכה, על-פי עדותו, לשמוע מפיהם של השוטרים הערות מעליבות על מוצאו. דסטה חזר הביתה עם שטפי דם ותחושת השפלה קשה, הדומה בוודאי למה שחשו תלמידים ברחובות, ששמעו הערות גזעניות לא פחות ממורתם.

 

המורה מרחובות והשוטרים מעפולה מעוררים סלידה עמוקה בקרב רוב האנשים שקראו או שמעו על האירועים, ואין לי ספק שהם יוקעו על-ידי המערכות שבתוכן הם פועלים: מערכת החינוך, שאמורה להנחיל לאזרחים לעתיד סט של ערכים שהחברה מעוניינת להתנהל על-פיו, ומערכת אכיפת החוק, שבין תפקידיה המגוונים גם הגנה על האזרח. אם יהיה לכולנו מזל הם יורחקו מעבודתם. קרוב לוודאי שיינזפו וכצפוי גם יוצגו כעשבים שוטים, מין קלישאה שמערכות האמונות על תקינות פוליטית משתמשות בה כדי להימנע מעימותים אמיתיים.

 

קל לפטור מקרים כאלה בגינוי, אבל גינוי של יחידים, אפילו אם הוא קולני ובוטה מאוד, רחוק מהתמודדות עם הבעיה. האיש שמסרב להשכיר את דירתו לערבים, נהג האוטובוס המלבין את פניו של נוסע כהה עור ומוריד אותו מהרכב, איש משרד הבריאות הנותן הוראה לשפוך מנות דם של עולים, איש משרד הפנים המגרש את אמן הלא יהודיה של צמד חיילות, תלמידים המכים ומפשיטים עולה חדשה והרב המורה לחטט בהיסטוריה הגנטית של חייל שנפל – כולם ניזונים מאותו מקור, מאותה שנאת אחרים הנולדת אצל מי שטרם למד לאהוב את עצמו.

 

כחברה מרובת מהגרים ומגוונת אוכלוסייה, הגזענות שלנו צפויה מאוד, אך עוצמתה מפתיעה, וכך גם העובדה שבמקום להתרכך ולהתמסמס עם השנים היא הולכת ומחריפה. מגמות חיוביות כמו נישואי תערובת (בין עדות, בין עמים) וגלובליזציה (אל תתפסו אותי במילה, אני לא מתכוונת להשתלטות התאגידים על נשמותינו) כאילו לא מותירות פה רישום. אנחנו נחשפים לזרים מכל הצבעים, הגדלים והתרבויות ובמקום לראות בכך הזדמנות ללמוד משהו חדש, אנחנו ממהרים לחזק את הביצורים, למתוח גבולות ולהשתופף מאחוריהם בחרדה הולכת וגוברת.

 

אתמול, כשהתפרסם סיפורו של דסטה, היו בין המגיבים כאלה שהסבירו לו (במתינות) שמדינות מודרניות מיועדות ללבנים, ואילו שחורים צריכים לגור באפריקה ולרעות עזים כי "ככה זה הטבע". הגזענות הזו היא ביטוי עצוב ועלוב של חוסר ביטחון בזהותנו. 56 שנות מדינה לא העניקו לנו עדיין את החוסן הנפשי שיאפשר לנו להאמין שאנחנו מסוגלים להיות חברה אזרחית, לא דתית ולא מתבדלת, כזו שמסוגלת להתמודד עם בעיותיה החברתיות מבלי להתמלא בהכרח בשנאה עצמית. שנאת הזרים שלנו הולכת ומעמיקה ככל שפחות נוח לנו עם עצמנו ועם נסיבות חיינו. הגזענות, ואנחנו הרי לא המצאנו את זה, היא פילטר נפלא שחוסך לנו את הצורך להביט במראה.