חטא הפינוי וחוכמה מאוחרת

מה שהוקם בכחש – דינו שיפונה בכחש, ומה שראוי בפינוי יהודים – חבל שלא התקיים מול נערי האבנים

לגבי חטא הפינוי – צודקת טענת המתנחלים, כי הליך הפינוי הוא בולדוזרי. הוא מדלג על משוכות חוקתיות, מקפץ מעל מכשולים דמוקרטיים, משאלים, תקנות, הצבעות מרכז, פרוצדרות, ונע לעבר משימתו בדרך כמו-דמוקרטית אך ללא ממש דמוקרטית. זהו אכן הליך בלתי נעים לעין, המבוצע בידי שליט חסר מעצורים, נטול כבוד לתהליכים איטיים, לתקנות ולחוקים. אדם אשר תוך כדי תנועה למטרה נצברות סביבו ראיות שבסופו של דבר יתכן כי יביאו לנפילתו. ועדיין כל תהליך הפינוי – נאה, דמוקרטי, חוקי ותקין עשרה מונים מתהליך ההקמה של אותן התנחלויות. ונראה כי מה שהוקם בכחש – דינו שיפונה בכחש. מה שהוקם בחטא – יירד בחטא, ומה שבוצע בהונאה ובעצימת עין – דינו שיבוא אל קיצו בדרך דומה.

 

באשר לרעיון הפינוי המפורז מנשק חם – כמה חבל שתבונת ההחלטה לפרק את החיילים המפנים מנשקם לא התקיימה במוחו של מופז בעת שהחלה ללחוש האש בסתיו 2000. אז לא רצו מופז הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל להפנים את הלקח ההיסטורי שלמדו על בשרם עמים אחרים, לפיו החזק קובע את רף הרם, את גובה הלהבות. זו אמיתה שכל שוטר בריטי יודע משחר עבודתו: אם אתה הולך בלי נשק חם, רוב הפושעים לא יירו בך בנשק חם. לו היה צה"ל אוסר על ירי חי, ולו היה מתאפק וכובש יצרו בימי האש הראשונים של סוף 2000 ומסתפק בנשק אל-הרוג חדיש. לו ירו החיילים דבק, צבע ומים על נערי האבנים. לו היה בעמדות החיילים נשק מפחיד ומכאיב ומסמן ופוצע שאינו קוטל, חיים היו עימנו היום מאות רבות של ישראלים שנהרגו אחר כך באש שלובתה לכדי טבח הדדי.

 

אבל צה"ל של מופז היכה באש הכי חזקה שהכיר. ירה בשני מיליון קליעים בראשית האש ושמר על יחס אבידות של אחת לעשר. במקום לכבוש יצר, גרר צבא מופז את המשחק אל שדה קרב שבו כללים חדשים, קטלניים פי עשרה, וכל השאר – היסטוריה.

 

רק עכשיו באיחור טרגי, ולא מתוך תבונה, אלא מתוך הכלל שיהודים לא יורים על יהודים, עלה רעיון הרחקת הנשק. אם אכן יופעל, ניווכח אולי כמה אלימה ומיותרת הייתה מכת האש של 2000. כמה חיי אדם יכול היה לחסוך מפקד שקול, נבון וזהיר יותר ממי שהחליט אז.