יצחק תשובה ומלון "פלאזה": סיפור לא-ישראלי

באמריקה הקפיטליסטית יש משקל עצום לאיגודים מקצועיים, לדעת קהל נאורה ולחברה האזרחית

זהו סיפור שלא יכול היה לקרות אצלנו.

 

אבל נניח שחלק ממנו היה קורה. נניח שקבלן ידוע היה קונה מלון ומפסיד. ונניח שהיה משלם תמורתו עשרות מיליוני דולרים. ונניח שהיה מבקש להפוך אותו לקניון ולבית דירות-יוקרה. ונניח שכדי לבצע את תוכניתו היה שולח מכתבי פיטורים למחצית מעובדי המלון ומתחיל להרוס חלק גדול מהלובי הענק של המלון, אולם היסטורי שבו ישבו בעבר אורחים חשובים מאוד. ונניח עוד שוועד עובדי המלון, בתמיכת ההסתדרות, היה מכריז על שביתה והפגנה נגד הפיטורים, ובמקביל היו ארגונים "ירוקים" פותחים במסע להצלת האולמות הציבוריים של המלון ולשימור אופיו המיוחד.

 

אם כל זה היה קורה אצלנו, הסיפור היה ממשיך ומתגלגל כך:

 

• הפרשנים המובילים בתקשורת היו נוזפים קשות בוועד העובדים ובאיגוד מקצועי המגבה את מאבקם. הם היו מסבירים, שהמלון הוא קניינו הפרטי של הקבלן ואין לאף עובד שכיר זכות להתערב בניהולו. הם אף היו מעלים על נס את נכונותו של הקבלן "לתת" – למרות הכל – תעסוקה למחצית העובדים. ההסתדרות, היו מאשימים הפרשנים, רק "דואגת לחזקים, שופכת שמן על המדורה ובכך מסכנת את פרנסת שאר העובדים".

 

• משרד האוצר היה מטפטף הודעת גינוי הן לעובדים והן לארגונים לשימור הסביבה. "אם חלילה יתברר שיש בכוחו של האיגוד המקצועי למנוע מיזם בעל-נכס לממש את תוכניותיו העסקיות", היה אומר (שלא לייחוס) בכיר ידוע בצמרת האוצר, "תהיה זו מכת מוות למשקיעים המעוניינים להציל את ענף המלונאות". ובכיר אחר, בצמרת משרד ממשלתי אחר, היה מוסיף: "מי ירצה לשים כסף במדינה, שבה ועדי העובדים מכתיבים לאנשי עסקים מה לעשות בעסקיהם? האם כצפון קוריאה היינו?"

 

• במרכז הפיננסי של תל אביב היו האנליסטים והברוקרים מפרסמים ניתוחים כספיים מלומדים, לפיהם יירד דירוג האשראי של הקבלן אם ייכנע. הם היו מוכיחים שערך הפרויקט יהפוך לשלילי אם ייאלץ הקבלן להעסיק עוד 100 עובדים ולגנוז את תוכניותיו להשכיר את אולם הכניסה של המלון לחנות הדגל של רשת בגדי האופנה לצעירים "הופ ושופ".

 

• ראש העיר היה מתערב, מזמין אליו את חברי ועד העובדים ומסביר להם את חומרת מעשיהם. השביתה שלכם, היה מטיף, מוציאה שם רע לעירנו כמוקד משיכה למשקיעים. בשיחה נפרדת היה נוזף בארגונים לשימור הסביבה על ש"לכלכו על הקבלן" ונהגו "בחוסר פטריוטיות עירונית" כשניסו – בלי הצלחה – לגייס למאבקם מוסדות לטיפוח המורשת ההיסטורית. "מובן מאליו שלא אשתף פעולה עם קומץ מהאנשים הבלתי-אחראיים הללו", היה מכריז במסיבת עיתונאים משודרת.

 

מיותר לציין, שלאור החזית המאוחדת של הפרשנים המובילים בתקשורת ("כלכלה חופשית), משרדי הממשלה ("המשקיעים יברחו"), קהילת המשפטנים ("אין לפגוע בזכות הקניין הפרטי"), המוסדות העירוניים ("פרנסה עדיפה על שימור") ושוק ההון ("בלי פיטורים ובלי קניון אין רווחים") – היו המתנגדים והשובתים מתקפלים בבושת פנים. הקבלן היה ניגש לביצוע תוכניתו, המלון היה הופך לקניון, עובדיו היו נשלחים הביתה ורוב חדריו היו נמכרים כדירות פאר לעשירון העליון.

 

ולסיום הפרשה היה מישהו כותב: "סוף סוף מתנהלים חיי העסקים והכלכלה בישראל כמו באמריקה".

 

כמו באמריקה? לא. באמריקה הקפיטליסטית יש משקל עצום לאיגודים מקצועיים, לדעת קהל נאורה ולחברה האזרחית. הקבלן יצחק תשובה – הנמשל למשלנו – קנה את מלון "פלאזה" בניו-יורק במיטב כספו. הוא תכנן להשקיע בו מאות מיליוני דולרים ולהפוך חלק ממנו למרכז קניות וחלק אחר לדירות פאר. הוא קיבל את כל האישורים. אבל מאבק עיקש של ועד עובדי המלון ושל האיגודים המקצועיים, יחד עם לחץ ציבורי של גופים לשימור אתרי העיר, של האליטות התרבותיות ושל עיתוני ניו-יורק, גרמו לו לזנוח את תוכניתו המקורית. גם ראש העיר, הקשוב לרחשי לב תושביו, התערב – לטובת העובדים ה"ירוקים", כמובן. תשובה הבין שעליו לסגת, והוא אכן נסוג בכבוד – אך בהפסד כספי עצום.

 

זה קרה החודש באמריקה, ערש הכלכלה החופשית. אצלנו, כאמור, זה לא היה יכול לקרות.