בעקבות בגין האבוד

סרטו של מיכאל קרפין ביקש לפענח את חידת בגין, אך לא חידש דבר. רענן שקד על "אני לא יכול עוד", אמש בערוץ 2

 

בגין, בגין: "אני לא יכול עוד", ערוץ 2, 23:15

 

לעיתונות הישראלית יש כמה אוצרות אבודים – תיבות ובהן מטמון משוער, השקועות אי-שם במצולות איזה אוקיינוס. נסיבות דעיכתו ופרישתו מהחיים הציבוריים של מנחם בגין היא אחת מתיבות האוצר האטרקטיביות ביותר. מה יש בתוכה? מדוע בגין באמת פרש? מה שבר אותו? מה חשב לכל אורך התקופה? מה גרם לו להסתגר תשע שנים בדירה שכורה ברחוב צמח בירושלים, נע בפיג'מה בין הטלוויזיה למיטה?

 

הניחוש שלכם טוב כמו שלי, כמו של מיכאל קרפין, שעשה את הסרט הזה. לקרפין אין חידושים בנושא, וגם כאשר הוא מניח על ראשו את כובע הארכיאולוג ההרפתקן, נועל את מגפיו וחוגר את האקדח, אין לאינדיאנה ג'ונס-קרפין סיכוי גדול לחזור עם האוצר האבוד.

 

מה קיבלתם?? סרט תיעודי איטי ומעט מיושן, רובו ראשים מדברים לצד קטעי ארכיון מעטים. בסיוע מרואיינים שהיו קרובים לבגין לאורך התקופה הרלוונטית, חזר קרפין ושיחזר בסלואו-מושן את המהלכים במשחקו האחרון של בגין: הפצצת הכור בעיראק, פינוי ימית, מלחמת שלום הגליל, מות רעייתו, הידרדרות מצבו הבריאותי, ולבסוף הרמת הידיים. כל זה קרה בפרק-זמן קצר יחסית בשנים 81'-83', ולאיש בסרט אין הסבר חד-משמעי או אינפורמציה משמעותית חדשה.

 

החלק המרכזי נע, באופן טבעי, סביב ההסתבכות בלבנון, וקרפין מנסה להבין, פעם נוספת, האם בגין ידע על המתרחש, או ששרון אמנם הוליך אותו שולל. הוויכוח עתיק יומין, וגם הפעם – תלוי את מי שואלים. קרפין מנסה לנסח, באמצעות מרואייניו, נראטיב חלופי לסיפור הולכת השולל, אבל גם הנראטיבים החלופיים משומשים: בגין היה רגיש מכדי לספוג את אבידות המלחמה; בגין לקח קשה את חקירתו בוועדת כהאן; בגין נעלב משרון.

 

"אני לא יכול עוד" לא חידש. לכל היותר שפך קצת אור על חומרת המצב הבריאותי בו היה בגין נתון בטרם התפטר. בשורה התחתונה, התברר שוב כי האמת הפשוטה היא שבגין היה פוליטיקאי מדגם שאינו מיוצר עוד: לוקח אחריות אישית ומתקשה להעמיד פנים, להסוות רגשות או לשחק משחק תקשורתי רווי ספינים. בעולם פוליטי שהשתנה במהירות, לבגין לא היה עוד מקום (לשרון, לעומת זאת, היה המון מקום).

 

זה היה סרט מעניין כמו כל ניסיון לפצח את חידת בגין, וכושל במידה דומה. "אינני יכול עוד", בכל אופן, היה ונשאר סלוגן מצוין. השתמשתי בו לא פעם באיקאה, קצת לפני שלב הקופות.

 

חשוף ופגיע: "חלומות באבק", ערוץ 8, 22:30

 

איזה סרט עצוב ויפה. "חלומות באבק" הוא, אולי, סרט על תקוותיהן ושאיפותיהן של נערות מבאר שבע המבקשות להיות רקדניות בלט קלאסי, אבל הוא למעשה על חיים נשיים בעולם שבו אין לך סיכוי להיות אף פעם טובה מספיק.

 

הבמאית מיכל קסטן-קידר עוקבת אחר בנות הלומדות מחול קלאסי במרכז בת-דור בבאר-שבע. חלומן הגדול: להגיע להיות בלרינות בבלט הישראלי. הסיכויים: קלושים. לרובן אין גוף מושלם לזה ("אני מאוד כועסת על הגוף שלי", אומרת אחת מהן), ואם הגוף לא מפריע, הצבא כבר יפריע. בינתיים הן מתמסרות לחיים תובעניים וסגפניים בענף הכי פחות פופולרי של המחול. בזמן כלשהו בעתיד הלא-רחוק, ירסקו להן את החלום, ולאו-דווקא בעדינות.

 

זה סרט על ריסוק וריחוק. על המרחק שבו נמצא כיום הבלט הקלאסי מדופק התרבות הפופולרית בישראל (גם כשהבנות מקבלות זמן-מסך בטלוויזיה, מדובר בערוץ "ישראל פלוס" ברוסית), על המרחק הנפשי שבין באר-שבע לתל-אביב, על האופן שבו לפעמים חלומות מסתיימים. זה לא שום "כוכב נולד"; זה עולם אמיתי. והוא חשוף ופגיע כאן, ובעיקר רחוק כל כך משלכם.

 

צריך להגיד:

 

• לטלעד: עם ההחלטה להחזיר את "הסופרנוס" ו"זהות בדויה" לשידור, ובימי שישי, גדלים הסיכויים שניזכר בכם בערגה, כשניזכר.