במאי נולד

יופי ויזואלי מהמם, במאי בעל חזון, עבודת צילום מושלמת, שחקנים שנחקקים בזיכרון - צריכים עוד סופרלטיבים כדי שתשתכנעו לרוץ ל"עטאש - צימאון"? בשביל זה שמוליק דובדבני פה

דבר ראשון, עלייתו סופסוף של "עטאש" על האקרנים כאן מאפשרת גילויו של אמן, לא פחות. לא מדובר בעוד סתם במאי בעל מיומנות גבוהה באופני ניהול הסיפור הקולנועי – כאלה הרי לא חסרים לקולנוע הישראלי – אלא בתחושה שלנגד עינינו נולד יוצר סרטים בעל חזון, תעוזה ומבע ייחודי. אחד נטול פשרות, תובעני, כלפי קהלו אך קודם כל כלפי עצמו, בעל שפה חזותית עשירה ופיוטית שהיא קודם כל שלו. תאופיק אבו ואיל קוראים לו, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון. קולנוע מחוספס, ראשוני, של דימויים רבי עוצמה, שניחן ביופי ויזואלי מהמם, ואין בו שמץ של התבוננות אקזוטית מכעיסה ב"פרימיטיבי" ו"האחר". קולנוע שמעלה על הדעת כמה סרטים עכשוויים תוצרת איראן כמו גם את יצירתם העזה של האחים טאוויאני, "פדרה פדרונה" מ-1977.

 

אכן, לעיתים נדירות מצליח סרט להפתיע בעוצמה כזו. לעיתים נדירות עוד יותר, אם בכלל, מצליח לעשות זאת סרט ישראלי (ושאלת זהותו הלאומית של הסרט היא אכן עניין שיש להתלבט בו). דומה שהקושי הרב לדבר על "עטאש" נובע מעמימותו המכוונת. האם הסיפור – על אב פלסטיני עריץ החי עם משפחתו במקום נטוש, מרוחק מכפרם, ודן את אשתו, בנו ושתי בנותיו לחיים של דיכוי נורא – מזמין קריאה אלגורית פוליטית, על כיבוש ושעבוד שהינם יסוד אינהרנטי בחוויה הפלסטינית; או שמדובר במעשיה אדיפאלית – הבן הקם על אביו כדי לרשת אותו – המושתתת על סימבוליקה פלסטינית שנותרת בלתי מפוענחת בעבור הצופה הישראלי, ואשר מסרבת בתוקף להיענות לקודים הפרשניים של הכובש.

 

אגב כך, ישראל אינה מוזכרת בסרט, וההתייחסות אליה נעשית רק פעמיים ובעקיפין. כאילו מסרב יוצרו להתמקם בנישה של "ערבי מחמד" ולהשמיע את המנטרות הקבועות – ליתר דיוק, אלה שנקבעו לו מראש על ידי השמאל הציוני – בנושאי הדיכוי והכיבוש. ככלל, אבו ואיל (שגם כתב את התסריט) מבכר לצמצם את הסרט למרכיביה הקמאיים של הטרגדיה, ולבסס את הוויזואליה שלו אך ורק על ארבעת יסודות הטבע – האדמה, המים, האוויר והאש. הללו מייצרים כאן מערכת מורכבת של דימויים – המרכזיים שבהם הינם בולי העץ הבוערים והמים המפכים מצינור פרוביזורי שהתקין האב – המבטאים נגישה פטריארכאלית, מיניות מודחקת וכמיהה לשחרור.

 

סרט שמציב רף חדש

 

המים – שנרמזים בשמו של הסרט, "צימאון" – מבטאים את עוצמתו של האב, שעקר עם משפחתו למקום העזוב לאחר שהבת הבכורה, כך לפחות הולך הסיפור הרשמי שנועד לחפות על האב, פגעה בכבוד המשפחה. הצינור הפאלי שמרכיב האב כדי לספק מים – אותו סמל חיים קדום - למשפחתו, מבטא את כוחו של זה שמעניק קיום, עבר וזהות. אכן, יופיו של הסרט מעצם התרחשותו במקום אחד, שהוא פיזי וסימבולי, אתר של טרגדיה הנובעת מחוסר היכולת לפרוץ ממנו הלאה. כך, הבן שקם על אביו בסך הכל יורש את מקומו בסדר הפטריארכאלי המצמית, ובני המשפחה נידונו להוסיף ולחיות חיים של כניעה וכפיפות, שמוצאים את ביטויים בהיעדר כל אפשרות לצאת מן המרחב. מרחב שהוא העבר וגם העתיד.

 

שותף מלא לחוויה המפעימה הזו ששמה "עטאש" הוא הצלם, אסף סודרי, שעבודתו האקספרסיבית כאן משרתת בצורה מושלמת את מערכת הדימויים שממנה מורכב הסרט. אכן, לא יהיה זה מוגזם לומר שמדובר בהישג החזותי הגדול ביותר אליו הגיע הקולנוע הישראלי עד כה. וגם – לדבר על השחקנים פה פירושו לצאת להרפתקה נוספת. שחקנים שנחקקים בזיכרון קודם כל בזכות פניהם האותנטיות המזכירות את אלו שאכלסו את סרטי פאזוליני. ומה שמדהים באמת הוא, שלמעט רובה בלאל המגלמת את הבת הבכורה, לאיש מהם אין ניסיון קודם. האב, למשל, הוא חוסין יאסין מחג'נה, מנהל עבודה בבניין, תושב אום אל פאחם, ואילו אחמד עבד אלגאני, בנו בסרט, הוא בכלל בן אחותו של הבמאי. הופעתם כאן (השחקנים האחרים הם מזכירה בבית הספר המקומי, וכן דודתו של אבו ואיל) היא אחד ההישגים הגדולים של הסרט.

 

ואם זה עוד לא ברור, "עטאש" מציב רף חדש בפני יוצרי הסרטים בישראל.