כך עיצבנתי שק איגרוף. חוויותיו של חנוּן בזירה

מלא הערצה ופחד נשלח כתבנו ללמוד את אחד מסוגי הספורט התובעניים בעולם - האגרוף. בהתחלה זה היה קשה, אחר כך כואב, אבל אחרי חודש של קיטורים התגלתה האמת: כל אחד יכול להפוך למוחמד עלי. אפילו הוא

התגובה הכי מעליבה שקיבלתי מאנשים שסיפרתי להם שאני הולך ללמוד אגרוף, הייתה מאבא שלי. "את זה", הוא אמר, "אני מוכרח לראות". ולא שזה היה הדבר הכי מעודן שאמרו לי. היו כאלה שנחרו: "אגרוף? זהו. הלך עליך", אחרים חיברו תילי-תילים של תיאוריות פסיכולוגיות-בגרוש שטענו שככה אני מבקש להוכיח אחת ולתמיד את הגבריות שלי, והיו גם מי שסתם גיחכו את אותו גיחוך שילדים משחררים כשהם שומעים את סמרטוט הכיתה מכריז שבכוונתו להתחיל להרים משקולות.

 

אבל אני החלטתי שאני הולך ללמוד אגרוף וזהו. למה אגרוף? טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה: זה היה מהסיבה השטחית מכולם. לקחתי בדי.וי.די. את "עלי", אותו סרט בכיכובו של וויל סמית' שביקש לשטוח את הביוגרפיה של מוחמד עלי, והחלטתי שאני רוצה גם. הסרט, שיהיה ברור, איום ונורא. ארוך, כבד, משעמם. אבל כשזה מגיע לסצינות הקרב אין מלהיב ממנו.

 

מדובר בסרט שעוד לפני "מיליון דולר בייבי" של איסטווד, הזכיר את מה שרוב האנשים נוטים לשכוח: שלא מדובר בעוד ספורט שבו שני בנים הולכים מכות, אלא במקצוע אולימפי שדורש אינטליגנציה, חדות תגובה וביטחון עצמי. קשה לחשוב על ספורט שיכול לשמש כמטאפורה לחיים כמו אגרוף. אם לעשות פרפרזה על השיר ההוא שנכתב על ניו יורק - אם תצליח בו, תצליח בכל מקום. צריך סיבה טובה יותר מזאת כדי להיכנס לזירה?