"הנכדים שלנו בחיים, אבל בגלל שהם הופרדו מאיתנו - אנחנו מרגישים כמו משפחות שכולות". כך סיפרו סבים וסבתות שהשתתפו שלשום (א') בכנס הקמת ארגון "זכות הילד לחיות במשפחתו", שנערך בתל אביב. עשרות משתתפים שהגיעו מכל רחבי הארץ, חלקו יחדיו את הגעגועים לנכדים ואת חוסר האונים לנוכח אוזלת היד של הרשויות.
אביבה (שם בדוי) סיפרה בקול שבור על שתי הטרגדיות שפקדו את משפחתה - בנה נהרג בעת שירותו הצבאי בחברון, ולאחר מותו הרחיקה האם את הנכד מהמשפחה, וכבר שנתיים וחצי שלא ראתה אותו. "הבן שלי הלך לקרב ולא חזר. עד אז היינו משפחה אוהבת ואני גידלתי את הילד. אחרי מות בני, כלתי לא רצתה שנראה את הילד. לפי החוק יש לנו זכות לראות אותו כי אנחנו ממלאי המקום של האב, אבל לאיש לא אכפת.
"אנחנו רוצים לתת לו רק נשיקה וחיבוק, לתת לו יד. זה הכל. שהיא תחנך אותו איך שהיא רוצה. הוא כל כך דומה לבן שלי שפשוט כשאני רואה אותו אני חושבת שהזמן חזר לאחור. בבקשה, מישהו צריך לעזור לנו".
את הארגון הקימה ד"ר מאירה אור, שכבר 12 שנים לא ראתה את שני נכדיה. "גזלו את הנכדים שלי מהבית בזכות עורכי דין ממולחים, בגלל שכלתי לא אהבה את אורח החיים שניהלנו", היא אומרת. "יש לי עוד בת עם ילד בן שנתיים, אבל כולנו שבורים, אין שמחה בבית. הבית נהרס.
"אני רוצה לקבל את הנכדים שלי בחזרה. ראיתי אותם בפעם האחרונה כשהם היו בני שלוש וחצי שנה. בהדרגה אמם לא נתנה לבן שלי להגיע אלינו לביקורים עם הילדים. אחר כך זה התפוצץ והם התגרשו".
לדבריה, היום היא כבר איבדה תקווה לראות את הנכדים ולכן היא הסכימה להיחשף. "אין פה חוק, בתי המשפט לא קיימים בישראל, כל רשויות החוק לא פועלות. משפחה שמאבדת ילד נחרבת, המשפחה מתה, אין חיים. אין יום ואין לילה, כל אחד במיטה שלו קם עם כאבים בחזה מרוב זעם, לי כבר התייבשו הדמעות. בליל הסדר שמנו להם שני כיסאות שחיכו להם וברכנו שבשנה הבאה זה כבר יקרה.
"זה כמו משפחה שכולה. זה אפילו יותר גרוע כי שכול, אתה יודע שזה משמים, כאן אתה נמצא חצי שעה ממנו ואתה לא יכול להיכנס לראות בשר מבשרך. אני בטוחה שגם לילדים יש בעיה. חברה שלי סיפרה שהיא שמעה את אחד הנכדים אומר לחבר שלו 'אבא שלי מת'".
"הנכדה הצביעה עלי ואמרה 'הם רעים'"
בני זוג נוספים מרעננה סיפרו שלאחר שבנם התגרש מאשתו, איש מהם לא הורשה לראות את הנכדים. הם סיפרו: "לא ראינו את הנכדים חמש שנים. יש פסק דין של שופט מבית הדין לענייני משפחה המחייב את האמא להביא את הילדים לנקודת מפגש ובמשך חמש שנים לא נעשה דבר על אף הצו והפסיקה. ישנה הוראה להטיל קנס על סירוב הבאת הילדים ובפועל לא ננקטת כל אכיפה על הפסיקות. יש אדישות. איך ייתכן במדינה שלנו שאב ומשפחתו, סבא וסבתא, אינם רואים את הילדים, בשר מבשרם?"
הסבתא הוסיפה: "איזה סבל נפשי עובר על הילדים? פעם הגעתי לגן של הילדה ביום הולדתה. היא הצביעה עלי ועל חברתי ואמרה 'הם רעים'. היא רצה וברחה לשירותים. איזו שטיפת מוח עושים לילדים הרכים האלו בבית אמם. כשהגענו לכיתה של הבן והבאנו מתנות אז הילד אמר למורה שלו 'תזרקי את המתנות והמכתב לזבל'. באיזו חרדה הוא חי? מי יכול לעזור לנו להיפגש עם הילדים שנראים כ'אבודים' למרות שהם גרים במרחק 15 דקות מאיתנו?"