חבילת ההרחבה ל-Doom 3

אפשר לקנות את Resurrection of Evil, אך עדיף לחזור לשחק ב-Doom 3 ברמת קושי גבוהה יותר. זה יהיה מאוזן יותר, מותח יותר, וממילא לא תפסידו שום דבר חדש באמת

אודי יוגב, Vgames פורסם: 04.05.05, 13:00

תשעה חודשים עברו מאז יצא Doom 3 והתברר, באופן צפוי למדי (ולמרות תקוות שווא מסוימות מצידי), שמדובר ב-Shooter שכל מה שמציל אותו מבנליות מוחלטת הוא מנוע גרפי מרשים, וסאונד מושקע שאחראי לחלק הארי מאווירת האימה של המשחק.

 

Nerve Software, שכבר עובדת זמן מה בשיתוף פעולה עם id ואשר עבודתה הידועה ביותר היא משחק המולטיפלייר המעוטר של Return to Castle Wolfenstein, גויסה כאן על ידי יוצרי Doom 3 כדי ליצור לו את ההרחבה המתבקשת. התוצאה היא Resurrection of Evil (או בקיצור RoE).

 

עלינו עברו תשעה חודשים, אבל בעולם של Doom אצו רצו להן מספר שנים. תאגיד ה-UAC, בדרכו הרגילה הקנאית לצדק ולאמת, טיאטא את ההתרחשויות האפוקליפטיות שהשמידו ב-Doom 3 את כל אוכלוסיית בסיס מאדים אל מתחת לשטיח, תחת ההגדרה היבשה של "תאונת מחקר".

 

צוות מחקר חדש למאדים

 

הניצול היחיד, גיבור Doom 3, בוודאי נחקר על ידי מנהלי ה-UAC ולאחר מכן בוצעה עליו איזו מחיקת זיכרון גסה שגרמה לאשפוזו לכל החיים במוסד ללוקים בנפשם. זו לפחות התיאוריה שלי, מאחר וההרחבה לא מספקת רמזים כלשהם לגבי גורלו. מה שבטוח הוא שלבשר התותחים החדש אותו אנו משחקים בהרחבה אין בתחילת המשחק מושג וחצי מושג על אופייה המדויק של הקטסטרופה המאדימית.

 

גם ב-Resurrection of Evil אנחנו משחקים נחת, אותם לוחמים עשויים ללא חת של העתיד, הנוטים לשתיקה ולסובלנות מרשימה לתאגידים שמשתמשים בהם ובשכמותם כשפני נסיונות. אכן שילוב יפה של אגרסיביות וצייתנות. הגיבור שלנו הוא חלק מהכוח שמלווה צוות מחקר חדש שנוחת על מאדים.

 

מטרתה הרשמית של החזרה לכוכב האדום היא חקירתה של חתימת אנרגיה חזקה אשר מקורה בחפירות הארכיאולוגיות שמתחת לבסיס הנטוש.

ברור גם שלא תאגיד מנצח כמו ה-UAC יוותר על הכוח והידע שאפשר להפיק ממי יודע איזו טכנולוגיה מסתורית המסתתרת בחורבותיה של תרבות החוצנים הקדומה שנתגלתה על הכוכב – גם אם החיטוט הזה עלול להעיר מתרדמתם את כוחות הגיהינום בעצמם, ולא באופן מטאפורי.

 

אנשים נשחטים וצחוק זדוני

 

למרות הלקחים שניתן היה למצות מהמקרה הקודם, ולמרות שבראש הצוות עומדת הפעם אליזבת` מקניל האמינה יותר (אשר על התנגדותה לדרך ניהול המחקר על ידי ד"ר בטרוגר וחשדותיה כלפיו עמדנו באמצעות הודעות דואר אלקטרוני במשחק המקורי), לא ממש ננקטת מדיניות של משנה זהירות בקרב המשלחת החדשה.

 

בפתיחה אנחנו רואים את השחקן נשלח כחלק מכוח קטן של חיילים אל מחילותיו העמוקות של Site 1, אתר האח ל-Site 3 אותו ביקרנו בשלבי הסיום של המשחק המקורי. מטרת הכוח היא לגלות את מקור האנרגיה החזקה שנקלטת מהאתר, והוא אכן עושה זאת וחושף חפץ חוצני שטני.

 

אז הנה אנחנו כאן, בהמשך ישיר לחוויה מהשנה שעברה: אותן סביבות אפלוליות-אדמדמות, אותם אויבים שקופצים מתוך פינות חשוכות ומשתגרים ישירות אל תוך סביבת המשחק מלפנינו ומאחורינו,

DOOM הרחבה ROE Resurrection of Evil

אותה אווירה מקפיצה שמסתמכת על ריבוי באפקטים גרפיים ובמיני-אירועים כמו פנל מתכת שעף פתאום מהתקרה, גופה אכולה למחצה שמשתלשלת לפתע מפתח אוורור, ואויבים שנקלטים מזוית העין ומטפסים במהירות אל מחוץ לשדה הראיה.

 

הגרפיקה, הסאונד וההתרחשויות המתוסרטות המינימליסטיות, כל אלה אפקטיביים כתמיד ב-Resurrection of Evil, ושבחים מגיעים ל-Nerve על שהמשיכו באופן טבעי את חווית המשחק כאילו היו אלה אנשי id עצמם שעיצבו את ההרחבה.

 

אכזבות קלות

 

מי שנהנה מ-Doom 3, אם כן, ישאב מידה דומה של הנאה מהשעות הראשונות של ההרחבה שלו. אמנם מספר אכזבות קלות לובשות צורה די מהר. למשל, RoE לא עושה שום מאמץ לספק לנו מבט מעמיק יותר אל תוככי התרבות החוצנית ששרידיה נמצאו מתחת לקרקע המאדימית – ובתור המרכיב הכי מעניין בפוטנציאל של הסיפור, ולאור העובדה שהרבע הראשון של המשחק עובר עלינו באחד מהאתרים הארכיאולוגיים שחשפו את אותה תרבות, מדובר בפספוס.

 

למעשה, מעט העלילה שיש להרחבה לא מספקת לנו שום מידע מהותי, שום תוספת לפרספקטיבה שיש לנו על הסיפור הכללי. זוהי אחת מהזדמנויותיה הגדולות של כל הרחבה, שמבחינת תוספות משחקיות היא מוגבלת אבל מבחינה סיפורית יכולה לפרוח. כאן ההזדמנות הזו מוזנחת באופן טוטאלי.

 

נוסף על כך, נעשה ברור די מהר שלא הרבה התחדש מבחינת אפיון גרפי וקולי לעולם המשחק. אמנם הסדר שונה, אבל במהלך RoE נעבור דרך אותם סוגי סביבות שהכרנו במשחק המקורי: בהתחלה נחקור את האתר הארכיאולוגי;

DOOM הרחבה ROE Resurrection of Evil

חלקו המרכזי המשמעותי של המשחק יעבור עלינו בתוך מבני הבסיס השונים, עם יציאות קצרות ומוגבלות חמצן לסביבה העוינת שביניהם; לקראת הסוף נחזור לביקור קצר במעבדת דלתא המקוללת, שב-Doom 3 הייתה במרכז הפלישה הגיהינומית, ומשם לעימות הסופי בעולם השדים עצמו.

 

ההרחבות

 

בגלל שכל סוגי הסביבות האלה נדחסים עכשיו ל-7-8 שעות במקום ל-15 המקוריות, זה עושה את המשחק מאוד מגוון גרפית – אבל עם מעט מאוד אלמנטים גרפיים או עיצוב שלבים שלא ראינו באותן 15 שעות ראשונות. הגיהינום של RoE, למשל, חוץ מאשר במקום אחד או שניים, נראה כאילו מישהו לקח את שלבי הגיהינום של Doom 3, פירק אותם, ביצע חיתוך וקיצור והדביק את הכל ביחד סדר אחר.

 

בתחום כלי הנשק אנחנו זוכים לשתי תוספות מבורכות, לפחות על הנייר, שמבחינת גרפיקה ואפקטים נעשו תוך הקפדה על הסטנדרטים הגבוהים של הנשקים המקוריים. הרובה כפול הקנים מימי Doom 2 מופיע עכשיו לצד הרובה הרגיל תוך ניצול אותו סוג תחמושת, ואין אף נשק שיכול להגיע לברכיים שלו ברמת הנזק שהוא גורם מטווח קרוב – אפילו ה-Revenants נופלים כמו ברווזים במטווח.

 

מצד שני, קצב האש שלו כל-כך נמוך (אין לו מחסנית, הטעינה היא היישר לקנים אחרי כל יריה), שלרוב העדפתי להמשיך ולהסתמך על הרובה הרגיל בעל המחסנית בת שמונת הקליעים. התוספת השניה והמיוחדת יותר היא ה-Grabber, מתקן מהסוג שכבר ראינו בכמה מקומות, בראש ובראשונה ברובה הכבידה של Half-Life 2.

 

הנשק האולטימטיבי

 

בעזרת ה-Grabber ניתן להרים אל האוויר אובייקטים כגון ארגזים, שברי סלע, חביות נפיצות ואפילו גופות שאיבריהן מטלטלים מצד לצד בסגנון Rag Doll קלאסי, ואז לשגר אותם בעוצמה רבה קדימה.

DOOM הרחבה ROE Resurrection of Evil

על פני השלבים של RoE אין מחסור בחפצים להעיף, ולארגז כבד שמשוגר מה-Grabber יש כוח מרשים – פגיעה ישירה מחסלת Imp מיידית.

 

הדבר הכי מגניב שאפשר לעשות עם המתקן הוא לקטוף מהאוויר את יריותיהם של האויבים – אפילו את כדורי האש והפלסמה למיניהם – ולשגר אותם בחזרה אל עבר המפלצות. 

 

הדבר היחיד שפוגע ברושם הוא הדלות היחסית של יישום המנוע הפיזיקלי של Doom 3 – העובדה שחפצים לא נשברים ולא משפיעים בשום צורה על הארכיטקטורה שהם פוגעים בה משווה טון מעט פלסטי לאלימות.

 

כלי נשק מוזנחים ותחמושת מרובה

 

כמות התחמושת שסופקה לשחקן ב-Doom 3 הייתה סבירה בהחלט. בהרחבה, לעומת זאת, יש כמות מוגזמת לחלוטין של תחמושת. אני נוטה להסתמך על הרובה כנשק הבסיסי שלי, ולעבור אל כל הנשקים האחרים (מלבד האקדח המיותר) בהתאם להרכב האויבים ולטווח בו מתנהל הקרב. לא הייתה כמעט נקודה אחת במהלך כל המשחק בהרחבה שבה כמות התחמושת לנשק כלשהו ירדה מתחת ל-50 אחוז קיבולת.

 

ואם יש לי כל-כך הרבה תחמושת למגוון כזה של כלי נשק יעיל לכל מצב, למה לי לפנות אל ה-Grabber, שהרבה יותר מעניין אבל באותה מידה גם הרבה יותר מסורבל לשימוש? בכל פעם שפניתי אל הנשק החדש הרגשתי שאני עושה את זה רק כדי שהוא לא ירגיש מוזנח מדי, ולא בגלל איזה צורך או יתרון שהוא מספק לי במצב טקטי כזה או אחר. נשק טוב לא בנוי על מידת הרחמים של השחקן.

 

מתדלקים בנשמות

 

RoE נראה, בשלב ביניים זה של הביקורת, כ-Doom 3 בזעיר אנפין: קצר יותר, מרוכז יותר, עם כמה תוספות משמעותיות פחות או יותר. ככזה, הוא אטרקטיבי למי שרוצה עוד מ-Doom 3 ולא מצפה ליותר מתוספת טריוויאלית לעלילה ולאותם סביבות ומקומות שהוא כבר חווה.

 

DOOM הרחבה ROE Resurrection of Evil
אלא שבהרחבה יש עוד תוספת אחת משמעותית למשחקיות. ולמרות שתוספת זו נראית בהתחלה חיובית, היא בסופו של דבר גוררת את השליש האחרון של המשחק אל אובדנו, בד בבד עם התקדמותו של הגיבור לעבר השאול.

 

הטעות העיקרית של ההרחבה, יריה מובהקת ברגל המשחקית שלה, הוא יישום הכוחות של ה-Artifact, אותו חפץ שהפגישה בינו לבין הגיבור התניעה את כל הבלגן המחודש הזה. ב-Doom 3 היה לנו את ה-Soul Cube, שלאחר טעינתו בנשמות שדים יכולנו לזרוק אותו כבומרנג מתביית וקטלני.

 

החפץ המסתורי של RoE הוא הרבה יותר אורגני ולא סימפטי בהופעתו. את ה-Artifact מתדלקים באמצעות נשמות אנושיות, אותן שואבים מתוך גופות החיילים והמדענים חסרי המזל הפזורים על פני המפות והבעות אימה על פניהם. ככה זה, לא רק שאנחנו לא מספקים להם קבורה ממלכתית מכובדת, אנחנו גם שודדים את נשמותיהם.

 

קצת מעיק על המצפון, אבל במלחמה כמו במלחמה, ההישרדות והשגת יעדי המשימה הם מעל הכל. ניתן להחזיק בתוך החפץ עד שלוש נשמות במקביל, וכל נשמה מספיקה לשימוש אחד בן כ-15 שניות.

 

לשחק במיומנות וקור רוח

 

זוכרים כמה מפחיד להיפגש ב-Hell Knights בפעם הראשונה ב-Doom 3? את הלחץ שבהתמודדות מול שניים מהם בסביבה סגורה? לאחר שתגיעו אל סופה של ההרחבה, תגלו שדבר מזה לא נשאר. המפות מלאות בגופות אנושיות שניתן לשדוד מהן נשמות, ומהרגע שמקבלים את כוח ה-Berserk, חיסול האויבים החזקים ביותר הופך לעניין טריוויאלי – לא יותר מהתקרבות לטווח אפס (פעולה שאין בה שום סכנה מאחר ובמצב מואט אתה יכול לעשות סיבובים מסביב לכל המפלצות) וסחיטת הדק הרובה פעם יחידה. אני חושב שבמשך כל המשחק לא הבסתי יותר מ-Hell Knight אחד בקרב הוגן, ויש עשרות רבות מהם: את כל השאר חיסלתי בסגנון הוצאה להורג.

 

משחק לאיסוף וניהול נשמות

 

ממשחק שדורש מיומנויות אקשן – רפלקסים, דיוק, מהירות – הולך והופך RoE מאמצעו למשחק איסוף וניהול נשמות. מבחינתי כרתו כאן מפתחי ההרחבה את הענף, לא, את כל העץ עליו הם יושבים. בחיי, זה כמו לשחק עם צ`יטים, רק שהמשחק מתוכנן ככה בכוונה.

 

בהתחלה נראה Resurrection of Evil כמו הרחבה מלוטשת גם אם לא מאוד רבת השראה, כזו שמזכירה לך למה נהנית לשחק ב-Doom 3. עם הזמן מתברר שבניסיון להגביר את אינטנסיביות החוויה עשו המפתחים טעות חמורה וגזלו מהמשחק את חלקיו החשובים ביותר: את תחושת הסכנה, את הצורך באיזשהו סוג של Skill, את האקשן ו-FPS. שאת האקשן שלו, מחליפות אנימציות של מפלצות נופלות ומתות בהילוך איטי הוא לא First-Person-Shoot-em-up, הוא אולי First-Person-Slow-em-down.

 

אתם יכולים לקנות את RoE בשביל ה-60-70 האחוזים הראשונים הלא מקולקלים שלו. או שאתם יכולים לנסות להיות גיבורים ולהישבע שתצמצמו למינימום את השימוש ב-Artifact. או, הכי פשוט, אתם יכולים לחזור לשחק ב-Doom 3 ברמת קושי גבוהה יותר. זה יהיה מאוזן יותר, מותח יותר, ובמילא לא תפסידו שום דבר חדש באמת.