מסע אל האומץ

יוסי למל נסע לאושוויץ וצילם את עצמו בדמות אביו. התערוכה שיצר מוצגת בימים אלה בגרמניה. "דרך העבודה הזו יכולתי להתמודד טוב הרבה יותר עם דברים שהם מיתוסים בגדלים בלתי אפשריים, להתמודד עם מפלצות"

יוסי למל, פרסומאי ואיש כרזות ("אמנסטי","ישראל-פלשתין", "קו התפר"), חזר אל אושוויץ, "חזר" – במלוא מובן המילה. היעד שלו היה הבלוק במחנה בו עבר אביו סדרת ניסויים רפואיים, ניסויים שבזכותם שרד. השיבה של למל למחוזות האימה הבלתי נגמרת לוותה במעשה על גבול הסוריאליזם: למל שתל את עצמו בזירת הפשע המצמררת והמקפיאה, והצטלם שם גלוח ראש כשלגופו מדי האסיר המפוספסים, בטמפרטורה של עשרים מעלות מתחת לאפס. על המדים המוכרים שלבש הוא תפר את המספר 125422 – המספר שקועקע על אמתו של אביו, ברנרד דב, לפני יותר מ-60 שנים.

 

את אבן הפינה ליצירה הנוכחית הניח למל לפני עשור, כשצוינו 50 שנים לשחרור מחנה אושוויץ. אז הוא הגדיל לממדי ענק את המספר האישי-קולקטיבי הזה. שישה מטרים לשש ספרות. (הכרזה הוצגה אז בהמבורג, בדנוור ובניו-אורלינס). היום, כשמציינים 60 שנים לשחרור המחנה, מציג למל על אדמת גרמניה סדרת עבודות אישיות מאוד וקשות לעיכול, תחת הכותרת "מסע לעומק הכאב". ברובן דמותו משוכפלת, שמייצרת קבוצת אסירים שכולה אסיר אחד. המבעים על פני ה"אסירים" מסגירים אימה ובעתה המהולות בלא מעט חלחלה.

 

למל מיקם את דמותו כמו בפינצטה על אדמת הדם של אושוויץ, במין סטריליות מוקפדת במיוחד. ארשת פניו מסגירה אולי גם את הבהלה שלו מעצמו, אך מעל לכל ניבטות מפניו תעצומות הנפש הנדירות שגייס. בעמידה הזו שלו למל נוטע את עצמו כדגל אנושי רב הבעה על אדמת המוות, במה שיכול להיתפש גם כמעידה רגעית ממסלול השפיות. אלא שמי שמכיר את עבודותיו הקודמות של למל, מבין כי גם כאן מדובר בניתוח אנליטי כמעט לגמרי. זהו בדיוק אותו ראציו שהוביל אותו לגלח את ראשו דווקא בעיירה אושווינצ'ים, להציב דווקא צלמים גרמנים מאחורי העדשה.

 

והתוצאה מצמיתה. מהפנטת. למל מצליח לייצר מסמך תיעודי לכאורה, רטרוספקטיווי, שמייצר שחזור כמעט טוטאלי של היות נידון למוות. ממש לצד בלוק 2 בחדר 51 במחנה הריכוז זקסנהאוזן, באותו המקום ממש בו כמעט גווע אביו, סגר למל הבן מעגל.

  

נדמה כי מדובר בפריצה חושפנית ראשונה לתוך שטחי האמנות, כשאתה במרכז היצירה – איך אתה מרגיש עם זה?

 

"אני חושב שעברתי תהליך. אם מביטים ברצף של עבודות קודמות שלי, מגלים שיש סדרות שמתחילות להתכנס, כמו למשל הסדרה של 'קו התפר' ו'הצבר', שזה בעצם אני. אני יודע שהנוכחות שלי חדשה ושיש בה הרבה אומץ, למרות שאני חושב שאני עושה אמנות כבר עשרים שנה. אולי עכשיו זה באמת הארד קור. אלו עדיין אותם כלים ואותם רעיונות, אבל יש בעבודה הזו משהו אישי וחושפני יותר. לעמוד במינוס עשרים מעלות בקור באושוויץ בפיג'מה זה מיצגי".

 

כיצד הגיב אביך לרעיון לשחזר את הדמות שלו?

 

"לא היו לנו הרבה שיחות על הנושא הזה ספציפית. היו לנו הרבה שיחות כלליות, אבל לא בצורה יזומה, קרה. היצירה שלי היא דרך להגיע למידע שהיה מוסתר. אולי לא מוסתר, כי שמעתי את הסיפורים, אבל אף פעם לא בצורה כזו אינטנסיבית. מרגע שקיבלתי את הנתונים הטכניים על המקומות, האירועים והתאריכים, אני פשוט יכול לבנות סיפור שלם עם התחלה, אמצע וסוף. דרך העבודה הזו יכולתי להתמודד טוב הרבה יותר עם דברים שהם מיתוסים בגדלים בלתי אפשריים, להתמודד עם מפלצות. ברגע שמכניסים את זה לתוך איזו אג'נדה – גם אם אי אפשר להבין לגמרי את הדבר הזה הבאמת בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת הזה – אפשר להבין בערך, להבין את הכללי, ולחיות עם זה, פשוט לחיות עם זה. פיתחתי יכולת להתמודד עם הכאב הזה מבלי להתפרק".

 

איך קיבלה המשפחה את האובססיה הזו שלך?

 

"כשהוריי ראו לראשונה את העבודות, תגובתם הייתה זעזוע. זעזוע אדיר. היה שוק לדעתי, אפילו פחד ממשהו שיצא משליטה, של תיבת פנדורה שנפתחה, ואפילו דאגה, חשש ממה שקורה פה. עד שהם ראו שהדברים הם אנליטיים. הכאב שם, והוא אין סופי, ואם אתה לא משתמש בכלים כירורגיים, זה מסוכן, זה גורר פנימה. צריכים לשמור על מסגרות כי בלעדיהן פשוט אפשר להתפרק. יש הרבה אנשים – ניצולים ובני דור שני, שלא יכולים להתמודד עם הכאב, ראיתי הרבה אנשים שקרסו".

 

השפה שמאפיינת את העבודה שלך מאוד סטרילית, למרות שהרעיון שלך סוריאליסטי. האם לא היה שלב כלשהו בזמן שהחלטת להיכנס לתוך הנעליים של האסיר, של אבא ("עור, עור, להיכנס לתוך עור" הוא מתקן אותי) שבו הרגשת שזה קשה מידי?

 

"זו התמודדות עם שדים ברמות גלקטיות. זה מין מדע בדיוני, שמקפל בתוכו גם מסע בזמן וגם התמודדות עם מפלצות. יש כוח אדיר שמניע אותי. ממד הזמן מאותת שאין הרבה זמן. לא נותר עוד הרבה זמן להיות במקומות האלה, להיפגש עם האנשים שיצאו משם ולשמוע ממקור ראשון. ברמה האישית עם שובי מאושוויץ נפלתי למשכב למשך שבוע. רמות הספיגה הן בלתי אפשריות, וצריך לדעת לעצור. בסך הכל יש לי חיים נורמליים. החלמתי וחזרתי לשגרה".

 

כשרואים את המפעל המדהים במוזיאון החדש ביד ושם, מבינים עד כמה האמנות היא המוצא להנחלת המורשת. נדמה לי שמיצינו את הסרטים המונוכרומטיים המהירים, וכי הגיעה שעתם של הוידאו-ארט ושל יצירות האמנות. 

 

"אני מאמין שהאמנות תיקח את התפקיד של ההנצחה, כי היא מתחברת לרגשות לעומקים. זו החובה שלנו. לתרום גם בחינוך ובחשיפה. אני חושב שיש פה סוג של מהפכה. זוהי שעתם של בני הדור שלנו. ולכן אני אומר: אני לוקח פיקוד, אני מנווט את הזיכרון ההיסטורי, גם כי להורים כבר קשה עם זה, וגם כי אני מספיק בשל להתמודד עם זה. זה היה מין תהליך חניכה".

 

אתה לא מרגיש קצת לבד במערכה הזו?

 

"אני לא חושב שאני לבד. כשהייתי בזקסנהאוזן, היו שם אנשים מדור שני וגם מדור שלישי שהטריחו את עצמם ובאו. זה ממש ריגש אותי. יש הבנה והכרה בחשיבות הדברים, בחיטוט בפצעים האלה. נעשו ניסיונות כאלה בעבר, אבל זה היה מוקדם מדי, ואולי הכלים היו אגרסיביים מדי, הכל היה שחור.

 

איפה ומתי תוצג התערוכה בארץ?

 

"בארץ יש נטייה של המוסדות להיות ממסדיים, זו מחלה ידועה פה. אנחנו ממשיכים לעבוד ואני יודע שיגיע הרגע. אני לא מרגיש קושי להיכנס למוסדות, אבל יש כאן מעגלים פוליטיים. אני שמח לשתף פעולה עם מוסדות, אך כשמתחילים עם הפוליטיקה, זה מיד מעייף אותי. האנרגיות שלי מופנות כל הזמן ליצירה, ואני לא רוצה להילחם פה כדון קישוט. אני מרגיש שחבל לבזבז את האנרגיות. אם הממסד יחבק אותי, אני אחבק אותו בחזרה".

 

ובעולם מחבקים?

 

"המבורג, בוסטון ושטוקהולם, לשם תנדוד התערוכה. במיוחד חשוב לי להציג את הפרויקט הזה בגרמניה ובפולניה. השאר פחות מעניין אותי. זו סגירת מעגל. אני רוצה לעמת לא רק את הגרמנים אלא גם את הפולנים. חשוב שהם ידעו שתפקידם לזכור את העבר ולפשפש בו. בתרבות שלנו יש איזושהי האשמה עצמית בתוכנו שהיא חלק מן התרבות שלנו לבדוק קודם כל את עצמנו".

 

עם איזה תחושה אתה מתסתובב ביום השואה הזה?

 

"אני השליח, הצינור הבין דורי שיעביר את זה הלאה. אבי נתן לי את האוקיי לצאת לדרך. זה תפקיד קשה, אך יש בו שליחות. השואה היא נקודת המפתח לגבי כולנו. מישהו אמר פעם: 'בשואה יש מקום לכולם'. יש פה משהו אינסופי, ים שלם של אירועים, כשלכל סיפור יש כוח אדיר בפני עצמו. לי היה יותר קל להתחבר אל המקרה הפרטי שלי וממנו להקיש אל הכלל. מבחינתי אין פרויקטים מרגשים יותר מהפרויקט הזה. הוא נוגע בעצבים שחלקם עוד חשופים. יש לי מסר לדור השני: 'זהו זה. זה על הכתפיים שלנו. אנחנו מובילים את הזיכרון וצריכים להעביר את הלקחים. לא לחנך לשנאה, אלא להומניזם'. לעם היהודי יש את הזיכרון הכי ארוך בהיסטוריה, וכמו שצמים בג' תשרי, כך צריך לזכור את יום השואה".