מנכ"לים רבים עברו בשערי רוממה. חלקם, כמו מוטי קירשנבאום למשל, נחשבו לבעלי נטייה פוליטית שמאלית. אחרים, אורי פורת למשל, היו מזוהים עם מפלגות הימין. היו מנהלים כמו יוסף בראל שיצא להם מוניטין של מקצוענים בחנפנות לפוליטיקאים שמינו אותם, והיה גם טומי לפיד, שניהול רשות השידור היה עבורו מקפצה לקריירה של פוליטיקאי. חלק מהמנהלים היו מקצוענים יותר וחלקם מקצוענים פחות. אולם שונים ככל שיהיו ברקע שלהם, ועל אף שפעלו בתקופות שונות, הגיעו כולם להישגים מקצועיים דומים בעליבותם.
קשה להיזכר בתוכניות ששודרו בערוץ 1 או בערוץ 33, שלא היו יכולות להיות משודרות בתחנות אחרות. האם יהורם גאון, חיים יבין ואפילו עמנואל הלפרין לא היו יכולים למצוא עבודה בערוץ 2 או בערוץ 10 לצדם של רבקה מיכאלי, יעקב אילון וירון לונדון?
רק שאלה אחת לא עלתה מעולם לדיון הציבורי: מדוע צריכה המדינה להחזיק במנגנון משדר ענק הכולל שני ערוצי טלוויזיה (1 ו-33), שורה של תחנות רדיו (קול ישראל) ולגם תחנת רדיו צבאית דו-ראשית (גל"צ וגלגל"צ). כל הנוגעים בדבר – פוליטיקאים, עיתונאים, יוצרי טלוויזיה, פעילים חברתיים ופרופסורים לתקשורת – מקבלים כמובנת מאליה את האקסיומה שלמדינה צריכה להיות בעלות על גוף משדר, אבל אקסיומה זו כלל וכלל איננה מובנת מאליה.
מעבר לעובדה שהיא בזבזנית מבחינה כלכלית ומטילה על הציבור מס לא נחוץ (אגרת הטלוויזיה והרדיו), היא גם פוגעת בחופש הביטוי. זאת מכיוון שהיא נותנת לפוליטיקאים הממנים את מנהלי הרשות השידור ומאשרים את תקציבה יד קלה על ההדק ונגישות גבוהה למסך. זוהי פירצה הקוראת לגנב, וזה מאוד לא בריא לדמוקרטיה.
השידור הציבורי התפתח ככזה, בשעתו, גם כי לשוק החופשי לא היו האמצעים הכלכליים להקים תחנות טלוויזיה, וגם כי הממשלה לא הייתה מוכנה לוותר על שליטתה בדעת הקהל. הגורם הראשון כבר מזמן לא רלוונטי. את הגורם השני אנחנו צריכים להפוך ללא רלוונטי, כדי שיפסיק לעשוק אותנו. טלוויזיה איננה בריאות ואיננה סעד. אין שום הצדקה שתסובסד על-ידי המדינה, כאשר השוק החופשי עושה את העבודה בזול וביעילות. מי שלא מאמין מוזמן להציץ מעבר לים ("סיינפלד", "סופרנוס") ואפילו להפנות מבט לערוצים המסחריים בארצנו ("לתפוס את השמיים", "ארץ נהדרת"), ולראות הישגים טלוויזיוניים מרשימים שלא דרשו השתתפות כספית מהציבור.
אמנם השידור הציבורי איננו תופעה ייחודית לישראל, אבל במדינות דמוקרטיות הוא מופרט או הופך למסחרי ורווחי באמצעות שילוב פרסומות. זה קורה אפילו לBBC-, שהמוניטין שלו גדול בהרבה מזה של חיים יבין וחבריו. רק מדינות דיקטטוריות שומרות על השידור הציבורי מכל משמר. מבחינת הטלוויזיה - הגיע הזמן להחליט אם אנחנו רוצים להיות סוריה או אמריקה.