תכירו, ביצ'ית חדשה בשטח

"סוף הדרך" הציגה אמש את לימור, שעונה על כל סטריאוטיפ נשי קיים. לשים אותה בצוות עם אריאל השובינסט זה מתכון בדוק לצרות

אחד הדברים שאני אוהב ב"סוף הדרך", להבדיל משאר התוכניות הדומות, זה המבנה של "הבתים". לא עוד 24 מתמודדים שמופיעים על המרקע בכל שבוע (בכל פעם אחד פחות) אלא שלושה סבבים שבהם יש רק 8 מתמודדים בכל פעם. השיטה הזאת מאפשרת לנו, הצופים, להתרגש בכל פעם מחדש, להכיר בכל סבב פנים חדשים ולהחליט אחת לשלושה שבועות מי הם הפייבוריטים שלנו להפעם. אלא שבפרק הראשון של הסבב השני – המתמודדים החדשים הצליחו בעיקר לעצבן אותי. לא דגדוג קטן כזה של עצבנות, לא חוסר נוחות או אי נעימות – אני מדבר על עצבים, אמיתיים, כאלה של וריד מתנפח וקללה עסיסית.

 

טוב, האמת לא כולם עצבנו אותי. הודיה וחי היו דוווקא חמודים. הם עצבנו אותי רק בגלל שהגיעו אחרונים והייתי שמח לראות אותם ממשיכים. האמת היא שגם ניר ונועם עשו עבודה לא רעה. עכשיו שאני חושב על זה, אם להיות ממש הוגן, אז גם צמד הבנות, יהודית ואירית, לא ממש הוציאו אותי מאיזון, אם כי זה מעט הרגיז לראות את אירית הספורטאית משלחת את יהודית אל קורת האופניים פעם אחר פעם. ובכן, בדיעבד מסתבר שרק זוג אחד בעצם הביא לי את הקריזה, אבל וויי וויי – איזה קריזה!

 

לימור ואריאל, אריאל ולימור. אם חשבנו עד היום שהסאדיזם של ההפקה בא לידי ביטוי בהמצאת משימות אקסטרים מפחידות ומאתגרות במיוחד, הרי שבפרק זה התחוור לנו שאת מידת האכזריות המקסימלית שלהם שמרו המפיקים לרגע שבו החליטו לצוות את השניים האלה ביחד.

 

האמת היא שכשצפיתי בפרק האודישנים המקדים לסדרה וראיתי בו את אריאל אומר בקול רם שהוא לא אוהב שנשים נוהגות – כבר אז היה לי ברור שאם הוא יתקבל לסדרה, אין ספק שיצוותו אותו עם בת. זה פשוט התבקש, ולכן התאמצו למצוא את הבת המתאימה ביותר, זאת שתוציא אותו משיווי משקל (ואני לא מדבר על משימת האופניים על הקורה). אין ספק שלימור היא הבחירה הראויה.

 

לימור מצליחה להתאים את עצמה לכמעט כל סטריאוטיפ קיים על נשים. היא לא מפסיקה לפטפט תוך כדי שהיא מנדבת ללא הרף פרטים מיותרים לחלוטין ("אבא שלי חוקר פרטי, אז אני יודעת להדפיס בשיטה עיוורת"), מחלקת פקודות לגבר שלצידה ("תקום ותיקח", "לך תעכב אותם", בטוחה שהיא יודעת הכול הכי טוב ("זה האזור שלי, אני יודעת איך להגיע", "אף אחד לא מבין בריקודים חוץ ממני"), מדברת כמו מורה (טוב, היא מורה) ומגדירה מחדש את דמות הביצ'ית הטלוויזיונית, כשהיא משלבת את כל התכונות הנ"ל ושולחת את אריאל לעכב בדיבורים את הודיה וחי וגורמת לו לשבור את המילה שנתן לזוג המתמודד.

 

ולא, אריאל הוא לא שה תמים. הוא שוביניסט ברמות שקשה למצוא היום. הוא בטוח שהוא צודק ומה לעשות, דווקא לימור, על כל מגרעותיה, צדקה ברוב המקרים. הוא די מחרב את מה שאריאל פרקש בנה בעמל רב – את דמות המאצ'ו הדתי בטלוויזיה. הפרומואים מבטיחים לנו שבפרק הבא מערכת היחסים של הזוג הזה עוד תדרדר, פתאום ציפי ומידן נראים כמו זוג יונים.

 

הערות השבוע:

 

• שוב צמד הבנים הגיע ראשון, ומי שמקפיד לקרוא את הטור שלי כבר יודע שזה משאיר את נדב ואותי, עדיין, כזוג הגברי היחיד בתולדות הסדרה, על כל עונותיה, שמעולם לא הגיע במקום הראשון, באף יום (ובכל זאת הגיע ליום השלישי, ולסבב ההצלה).

 

• זה רק נדמה לי, או שלימור גאה יותר בעיסוקה כברמנית מאשר במקצועה כמורה?

 

• אם עוד מתמודד ב"סוף הדרך" יפנה לאימא שלו לעזרה באמצע התחרות – אני לא יודע מה אני אעשה. חלאס!