רשת של תמיכה

בחיים לא הכל הולך על פי התכנון. יש רגעים - ואפילו תקופות - שאנחנו זקוקים לתמיכה. פורומי התמיכה מספקים, ברוב המקרים, את האוזן הקשבת והעצה המכוונת, את התמיכה הנפשית והרגשית - והכל בחסות האנונימיות

בני אדם לא נולדים עם הצורך לגלוש בפורומים של תמיכה נפשית. מדובר, לרוב, באנשים שנתקלים בבעיה מסויימת או נאלצים להתמודד עם אירוע מסוים, ומגיעים לאחד מפורומי התמיכה ברשת. הם מציגים את הבעיה או הסוגיה, ומבקשים לקבל עצות מאחרים.

 

הפורומים מנוהלים בדרך כלל על ידי גולשים מתנדבים. המנהלים אחראים על הניהול התקין של הפורום, העלאת דיונים, הגברת מודעות לקיומו של הפורום והפיכת המשתתפים לקהילה חמה ומלוכדת.

 

הגולשים מטפלים זה בזה

 

אחת התופעות היותר בולטות בפורומים מבוססים (שפועלים זמן רב והופכים ל"בית שני" עבור משתתפיהם), היא שגולשים "מטפלים" בגולשים אחרים. כמובן שלמנהל/ת יש תפקיד חשוב בהפיכת

הפורום למקום שנעים לחזור אליו. אולם, הצלחת הפורום נמדדת בהשתתפות הגולשים הקבועים, שתורמים מנסיונם, נותנים עצות ועוטפים באהבה ובהקשבה את המשתתפים החדשים.

 

חברויות מחוץ למקלדת

 

בחלק מהפורומים נוצרים קשרים חוץ פורומיים: מפגשים יזומים של הגולשים, חברויות של נשים וגברים שמתחילות מהחלפת הודעות בפורום, מעבר לתיבות המסרים או הדואר אלקטרוני, ומשם קצרה הדרך לשיחות טלפון ולמפגשים חברתיים.

 

יש לא מעט יתרונות בחברויות כאלה: מצאנו אנשים שמכירים אותנו "באמת", שחוו דברים דומים לדברים שאנחנו חווינו, שמבינים מה עובר עלינו. בעיקר כשהחברים הכי טובים לא תמיד מבינים עד הסוף. החברויות הללו עלולות גם להיות מביכות, בעיקר בהתחלה. לפני המפגש, התכתבנו באנונימיות מסויימת, ופתאום יש זהות אמיתית, פנים שאפשר לשייך למילים, קול וחיוך.

 

החוויה הקולקטיבית של שותפות גורל מלכדת את משתתפי הפורום במרחב שזמין 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כמשתתפת בפורום תמיכה, אני יכולה לספר שדאגנו לכל מי שהגיע לפורום, אהבנו, חיבקנו וחיזקנו - ובכך גם חיזקנו וחיבקנו את עצמנו. הידיעה שיש "שם" מישהו שתמיד יקשיב ויגיב היא חוויה מחזקת וחשובה מאוד.

 

הזדמנות שנייה באינטרנט

 

אחד הדברים הכי חשובים בפורום תמיכה הוא הניהול, שדורש תעצומות נפש, סובלנות ענקית ויכולת להכיל את כל המשתתפים בפורום, הקבועים והמזדמנים.

 

המנהלת הקודמת של פורום פסיכולוגיה ב-ynet, הפסיכולוגית יעל דורון, ניהלה אותו במשך כשלוש שנים. הפורום היווה - ועדיין מהווה - נקודת משענת לגולשים רבים, שמרגישים צורך לפרוק כאבים,

חרדות ובעיות אישיות, לפרוט אותם למילים ולקבל ייעוץ ראשוני ותגובות תומכות ומחזקות.

 

דורון, שמגדירה את עצמה כ"פסיכולוגית ברשת ובחיים", אחראית על התמיכה באתר של עמותת עלם. "זה התחיל עם ניהול הפורום ב-ynet לפני כשלוש שנים, אז גיליתי שיש תחום כזה בכלל - פסיכולוגיה באינטרנט. והיום יש לי הזדמנות ליישם את כל מה שלמדתי באתר התמיכה שעמותת עלם הקימה עבור בני נוער, שרוצים לשאול, להתלבט או לחלוק חוויות, תחושות או מצוקות".

 

"התפיסה היא שגיל ההתבגרות כשלעצמו הוא גורם למצוקה. עלם הקימה 18 מרכזי יעוץ ותמיכה בערים בגדולות בישראל, ובנוסף מנסה להגיע אל הנוער בעזרת ניידות שמשוטטות בלילות ומביאות את התמיכה אל הנוער באשר הוא שם. הרציונל הזה - להגיע אל הנוער באשר הוא - עמד בבסיס הרעיון להקים אתר תמיכה בבני נוער. כי הם מסתובבים המון באינטרנט".

 

נוער שגר ברחוב לא ממש גולש.

 

"אנשים חושבים שאם הילדים נמצאים בבית מול המחשב, כנראה שמצבם טוב בהשוואה לילדים שגרים בגנים ציבוריים. כאילו המחשב והחיבור לאינטרנט אומר שהם לא בסכנה. אבל זה לא נכון. לצערנו, יש הרבה ילדים ובני נוער שהמקום הכי מסוכן להם הוא דווקא הבית. כשהם גולשים לאתר הם מבטאים לראשונה את הצעקה שלהם וקוראים לעזרה, בדיוק מהמקום בו הם נפגעים".

 

"לפעמים גם בעיות שנראות קלות משקל עלולות להכניס נערים למצוקה קשה. למשל, נערה שמספרת "קיימתי יחסים והמחזור מאחר לי, אני חושבת שאני בהריון" - תהיה בלחץ ותביע מצוקה עזה. בדומה, נערה שכותבת "אני בת 11 וכל הבנות בכיתה מנדות אותי" מרגישה פצועה ומתחילה לגדל צלקת שתלווה אותה שנים ארוכות".

 

"רבים מבני הנוער מגיעים לרשת ולאתר ומעזים לראשונה להעלות על הכתב את הקשיים שלהם, דווקא בזכות האנונימיות, שמאפשרת להם להיפתח ולהרגיש מספיק בטוחים מפני ביקורת וסנקציות חברתיות".

 

במה שונה עלם משאר אתרי התמיכה?

 

"אני מאוד גאה במודל של עלם, כי הוא ייחודי. הוא מיועד רק לבני נוער.

הראשונים שהקימו פלטפורמת תמיכה היו סה"ר, הם האבטיפוס. הם הקימו פורומים וצ'טים ומתמקצעים באובדנות, אבל בעיקר למבוגרים, כמו בער"ן, שגם מיועד בעיקר למבוגרים".

 

"עלם לקחו את המודל ועשו משהו דומה. האתר נותן תמיכה בשלוש רמות: קבלת מידע וכתובות; כתבות שבני נוער כתבו בעצמם; והתמיכה, עליה אני אחראית. בחלק של התמיכה יש צ'ט שמנוהל על ידי אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, שעברו קורס תמיכה ברשת, ופורום שמנוהל על ידי 10 מבוגרים ובני נוער, שגם הוכשרו במיוחד".

 

תחנת מעבר

 

"אפשר להגיד שבפורומים של תמיכה ויחסים מתקבצים בדרך כלל אנשים רגישים, שמתעניינים בפסיכולוגיה, וסבלו - או סובלים - מבעיות פסיכולוגיות. רבים צריכים או רוצים ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל חוששים, או שהיו בטיפול והתאכזבו. הפורום מהווה תחנת מעבר, מקום לדבר עם פסיכולוג בגובה העיניים, באנונימיות, בלי להרגיש מחוייב, אבל עדיין לקבל תחושה שהפסיכולוג מחוייב. אנשים השתמשו בפורום כהליך לקראת הטיפול בחיים עצמם".

 

קורה שאת קוראת הודעה ויודעת שהפורום לא יעזור?

 

"האינטרנט לא תמיד עוזור לכל אחד. קיימות שתי גישות: אחת גורסת ששימוש באינטרנט זה כמו אימון. אנשים נמצאים בפורום ומתאמנים ביצירת יחסים. גולש יכול לראות את עצמו בכל התפקידים שהוא לוקח על עצמו. מישהו שדחוי חברתית בחוץ ישכפל את הזהות גם לפורום. גם שם הוא יהיה דחוי, ואז ההשתתפות בפורום יכולה להיות מפח נפש גדול בשבילו".

 

"יש מקרים שזה הפוך לגמרי. אנשים ממציאים עצמם באינטרנט. הם ממציאים "עצמי" חדש לגמרי ולוקחים את זה החוצה. אנשים שסבלו מבעיות חברתיות, הפכו לחברותיים מחוץ לרשת בעקבות השתתפות בפורום. זה כל הזמן מרגש אותי".

 

"הגישה השנייה אומרת שאנשים יכולים ליצור פער בין הדמות ברשת לזו שבחוץ. ככל שהפער יותר גדול, זה יותר מכאיב, ואז יש נסיגה לרשת והתמכרות. זה אופייני הרבה פעמים לאנשים עם נכות, או מראה בעייתי. אנשים שהחברה לא תיתן להם צ'אנס, שאף אחד לא רואה אותם, לא מקשיב להם. הם מגיעים לרשת, מאחורי המסך ומצליחים להביע את עצמם".

 

"בכל פעם שראיתי את זה, התעלפתי מהתרגשות. זה כל כך מדהים ועוצמתי. האינטרנט נותנת הזדמנות שנייה. אנשים שלא קיבלו מעולם הזדמנות, מקבלים אותה ברשת".

 

אילו חוויות קשות יש לגולשים בפורומי תמיכה?

 

"אחרי ארבע שנים שאני גולשת ברשת ומנהלת פלטפורמות תמיכה באתרים שונים, לדעתי אחת החוויות הכי קשות זה לכתוב בלי לקבל תשובה. זו תופעה שכבר התייחסו אליה בעבר, וקוראים לה "אפקט החור השחור של האינטרנט". אתה כותב ואף אחד לא משיב. אנשים מיד חושבים 'האם אף אחד לא קרא, אולי ההודעה שלי העליבה מישהו, אולי פגעתי או הכעסתי את הפורום'".

 

הפורומים הכי עצובים בעולם

 

לצד פורומי תמיכה העוסקים בנושאי תמיכה נפשית "כללית", הוקמו מספר פורומים העוסקים באופן ישיר באובדן ובשכול.

 

"אחרי שהחבר שלי נהרג הייתי מבלה שעות בבית קברות. מדברת, מדברת, מדברת... יש לי קלטת של 60 דקות שהוא הקליט לי לפני שהוא נהרג שבה הוא מדבר אלי. הייתי שוכבת שעות עם ווקמן על המצבה, מעבירה את הקלטת קדימה אחורה, ומדמיינת שהוא מדבר אלי מלמטה. הוא נהרג בקיץ, באוגוסט בשיא החום, ובגשם הראשון טסתי לשם עם האוטו עם מלא שמיכות כאילו שזה יעזור במשהו.

 

ישבתי שם עד שהגשם נגמר רק כדי שהוא לא יהיה לבד. לקח לי המון זמן "להשתחרר" מההרגשה שאני משאירה אותו לבד במקום כזה בודד, לילות וימים. בסוף, ההרגשה לאט לאט התפוגגה בתחושה של השלמה עם המצב. לא עם מה שקרה. עד היום כשמגיע החורף, אני שוכבת במיטה, שומעת את הגשם ומתכווצת..." (מ' מתוך פורום "שכול ואובדן" בתפוז). 

 

לצד פורומי תמיכה העוסקים בנושאי תמיכה נפשית "כללית", הוקמו מספר פורומים העוסקים באופן ישיר באובדן ובשכול. הפורום הראשון שהוקם בנושא היה פורום "שכול ואובדן", לפני כשש שנים ב-IOL. לימים, אחרי האיחוד של IOL עם "וואלה!", עבר פורום "שכול ואובדן" (פורום מס' 105) למשכן קבוע בפורטל "תפוז אנשים".

 

בנוסף, הוקמו בתפוז פורומים נוספים העוסקים באובדן, כמו "אובדן הריון - תמיכה" (פורום מס' 98), "התמודדות אחרי התאבדות" (פורום מס' 56), "משפחות פגועות נפש" (פורום מס' 469), ולאחרונה נוספו גם "אחים שכולים" (פורום מס' 1201), "בנות ללא אם" (פורום מס' 983) ו"אלמנים אלמנות" (פורום מס' 1237).

 

קשה לנסח במילים את החשיבות הגדולה של הפורומים האלה. כאחת שהשתתפה בפורום "שכול ואובדן" בתפוז ואף ניהלה אותו במשך כשלוש שנים, אני יכולה לספר כי הפורום היווה עבורי בית שני בימים הכי קשים בחיי. ההתמודדות האישית שלי לוותה בשיחות ארוכות לתוך הלילות הלבנים עם אנשים שידעו בדיוק מה אני מרגישה, ולא היה צורך להסביר יותר מדי.

 

ליאת, 51, אם שכולה שמשתתפת בפורום "שכול ואובדן" בתפוז, הגיעה לפורום ממש במקרה: "מצאתי את הפורום באופן מקרי. הבן הגדול שלי תמיד רצה שאני אשתמשת במחשב ותמיד מצאתי טיעונים למה אני לא צריכה להשתמש במחשב. אחרי שהוא מת, היו לילות לבנים ולאט לאט הבן השני שלי הסביר לי איך להשתמש במחשב. התחלתי לחפש מקומות באינטרנט שידברו על המצב שבו אני נמצאת. חיפשתי אתרים בנושא שכול ואובדן וככה הגעתי לפורום בתפוז".

 

וכשהגעת לפורום? מה עשית?

 

"בהתחלה רק קראתי. לא כתבתי הודעות. היה לי קשה לבטא אתעצמי ולחלוק, ולאט לאט התחלתי גם להשתתף באופן פעיל".

 

מה קרה אז?

 

"זכיתי להמון הקשבה ואמפטיה. לא רק מהורים שכולים, אלא גם מיתומים ואחים שכולים. משתתפים ומשתתפות הפורום עזרו לי המון, נכנסו לעובי הקורה והם בעצם היו לי כלי עזר להתמודדות עם האובדן הפרטי שלי".

 

מה הפורום עבורך?

 

"הפורום בעצם ממלא את הפונקציה שלא מוצאים בחיי היום יום. בחיי היום יום אני ממשיכה להיפגש עם אותם אנשים שפגשתי לפני האובדן. ועם כל הרצון של אנשים להבין לקבל ולהקשיב, אני בסך הכל מודעת לזה שאף אחד לא אוהב אנשים כואבים. המקום היחיד שהרגשתי שאני יכולה לחלוק בכאב ולחזור עליו כמה פעמים, בכל מיני וריאציות, בכל מיני עוצמות, תמיד אנשים קיבלו את זה בפורום וקיבלו אותי עם כל הכאב והרגשות והקשיים שהציפו אותי".

 

האם הפורום עוזר לך להתמודד?

 

"בהחלט. מאוד. יש דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם עם מי שלא עבר טראומה של אובדן. את כותבת בפורום ויודעת שאנשים שעברו את הטראומה הזו מבינים בדיוק על מה את מדברת ויכולים להגיב לגופו של עניין. להביא את ההיבט שלהם, כי כל אחד מקבל את הדברים בצורה אחרת, וכל אחד מביא מהניסיון שלו".

 

מה מייחד את הפורום?

 

"המכנה המשותף, החוויה המשותפת של האובדן. כל אחד עם האובדן שלו. אלמנים, ילדים שאיבדו הורה, הורים שאיבדו ילד. לא חסר".